עצה בקשר לחבר חדש

אני בת 22, יש לי חבר כ-3 חודשים. ויש לי הרבה התלבטויות. היו לי כבר 5 מערכות יחסים בעבר. כולן של מספר חודשים עד שנה. אני מרגישה שאני הולכת ומתאהבת פחות ופחות. אני לא יודעת אם אני לא מאמינה באהבה או שאני פשרנית ו"נותנת צ'אנס" כשלא תמיד צריך. אני אף פעם לא מחכה להתאהבות גדולה אלא רוצה לבנות חברות ואז גם אמורה לבוא מבחינתי ההיקשרות וההתאהבות. אני מרגישה שממש אהבתי רק פעמיים. בקשרים האחרים זה היה פחות חזק. אבל מצד שני היה לי למשל קשר שהרגשתי שהבחור הוא החבר הכי טוב שלי והבן אדם הכי טוב שאני מכירה, אבל אף פעם לא הייתי מאוהבת בו. פשוט אהבתי אותו בתור חבר נפש ולא בתור אהוב. וכרגע התחלתי קשר עם בחור שגדול ממני במספר חודשים. הוא עשה הרבה "טעויות" מבחינתי כבר מהתחלה. ואני כל הזמן נותנת צ'אנס – אני לא יודעת אם זה בגלל שאני חושבת שיש לו "פוטנציאל" להיות משהו באמת באמת טוב, או שאני פשוט לא רוצה להיות לבד כרגע - אני בתקופה מאוד לחוצה של לימודים גבוהים ואני שמחה שיש לי אותו בשביל לבלות קצת. הטעויות הן למשל: חוסר אחריות לגבי אמצעי מניעה – דבר שהוא לא ידע להסביר כשדיברתי איתו על זה (אמר שנסחף...), וזה הביא אותי לא לסמוך עליו מהתחלה ולחכות עם יחסי המין לשלב יותר מאוחר. עוד דברים היו תחושות שלי שהוא לא תמיד יודע להקשיב בגלל אופי הדו-שיח איתו – גרם לי לתחושה שהוא לא באמת רוצה לשמוע או שהוא תמיד חייב לומר את הדבר הנכון, גם אם אני אמרתי אותו הדבר לפני שנייה, והוא פשוט יכול היה לומר "נכון", אבל בחר להתעלם ואמר את זה בעצמו כאילו זה רעיון שלו. על הכל דיברתי איתו, ותמיד אמר שאני צודקת. טען שלא שם לב. כל הזמן הייתי בגישה של לחתוך, להיפרד. כי הרגשתי שאין טעם אבל רציתי גם לראות אם אני באמת חשובה לו. וכנראה שכן כי הוא תמיד אמר שהוא לא רוצה לאבד ותמיד התנצל והצטער ואמר שאני צודקת. הוא גם השתפר. אני חושבת שהוא קצת דומה לי בהתנהגות. כלומר, גם אני למשל לא מקשיבה גדולה, ככה שאנחנו יכולים רק ללמוד אחד מהשני. אבל אני קצת חוששת שאין בו את הטוב והדאגנות והאכפתיות. אין בו את ההקרבה. אני רגילה שאם אני אומרת למישהו שאני בדכאון הוא לא יורד מזה עד שהוא מגלה מה העניין. ואם לא הולך לו הוא תמיד ינסה להעלות את זה בהזדמנות הראשונה הבאה. וזה לא תמיד קרה איתו. הוא היה יותר בגישה של "יכול להיות שזה סתם מצב רוח ויעבור מחר" מתוך ניסיון אישי על עצמו – כך הוא טען. הוא אומר הרבה שהוא אוהב אותי. הוא גם אמר את זה יחסית מהר. אצלי זה לא עובד ככה. אני גם לא אוהבת להגיד את זה כל כך הרבה. אני רוצה מישהו בוגר נפשית. מישהו שנותן את עצמו. אני מרגישה שאני "מחנכת" אותו ובונה אותו לקשר. חסרים לו כמה דברים כדי להיות טוב בשבילי ויש סיכוי שהוא יכול ללמוד ולהפנים אותם מרצון. הוא, מבחינתו, מוכן לעשות הכל. אבל כל פעם צץ משהו חדש. אפילו משהו "בסיסי" כמו לספק את בת הזוג גם אחרי שאתה "גומר", כי היא לא גמרה – הייתי צריכה להסביר לו. אני לא יודעת אם אני עושה טעות שאני "מחנכת" אותו ולא מסיימת את הקשר. אני מרגישה כלפיו רגשות חיבה. אני נמשכת אליו. אני לא מאוהבת עד הגג ולא אוהבת אהבת נפש, אבל אנחנו רק בהתחלה. זה אולי יגיע. אני פשוט לא יודעת אם אני לא טועה פה. אני מקווה שאני לא אצטער אח"כ אם כל הזמן יצטברו דברים פוגעים שהוא יעשה ובסוף אני אומר לעצמי: "איזה מטומטמת הייתי שנשארתי איתו"... מה נכון לעשות?

לפי דעתי הוא לא בשבילך הוא נשמע כמו בן אדם שחושב על עצמו הוא לא איכפתי והוא חושב רק על עצמו נשמע שהוא רק מקבל ולא נותן לך והוא לא קשוב לצרכיים שלך את לא צריכה לחנך בן אדם הוא צריך לעשות את הדברים הללו מבלי שתגידי לו את צודקת את לא צריכה להתפשר על התכונות ההלו תימצאי מישהו יותר טוב לדעתי מי שיאהב אותךבאמת יעשה הכל כדי שגם לך יהיה טוב והוא יעניק לך יותר במערכת היחסים אז בהצלחה