רצוי ומצוי- עולם התעסוקה
דיון מתוך פורום זוגיות חברה ותעסוקה
שלום דר' יוסי, שאלתי היא בנושא תעסוקה. יש לי תואר ראשון + תעודת הוראה. אני מאוד מרוצה מהתחום שבחרתי ואני מעוניינת לעסוק בו ולפתח קרירה, אולי אף להמשיך ללמוד לתואר שני. כוונותי הן לממש את הידע שלי ע"י השתלבות באחד מהמשרדים הממשלתים ולהיות עובדת מדינה. ברמת העיקרון, יש דרישה רבה מאוד לתחום שלמדתי, בעיקר במשרדים הממשלתיים הבכירים כמו: משרד החוץ, משרד הביטחון, משרד התמ"ס. במשרדים אלו יש מגוון תפקידים, שאני חושקת בהם + תנאים סוציאלים, שיעניקו לי את הביטחון, שאני מחפשת בעבודה. לצערי, המשק בשלוש השנים האחרונות די צולע, אין תקנים וגיוסים למשרות בשירות הציבורי והמצב די קופא על שמריו. אני סיימתי ללמוד בשנת 2000 ולכן אלו הם 3 השנים שלאחר לימודי. מקריאת המפה התעסוקתית על ידי, אני מבינה שהמצב לא הולך להשתפר בקרוב. בינתיים במהלך 3 שנים אלו אני עסקתי בהוראת התחום, אותו למדתי. ראוי לציין שהוראה איננה פסגת שאיפותי (כלל וכלל). למדתי הוראה בכדי שיהיה לי עוד דרך פרנסה (בדרך להגשמת חלומי) אך אני לא רואה בהוראה כקרירה עבורי (למרות שאני טובה בזה מאוד!). במהלך 3 שנים אלו אני מרבה לעסוק בחינוך בלתי פורמלי ובמקומות שאין צורך להתחייב לשנת עבודה. הדבר אינו נובע מכך שאיני רצינית אלא בגלל שאני מקווה שיבוא, ואולי יפתחו תקנים והקפאות, ואזומן לעבוד באחד מהמשרדים (דרך אגב, עברתי מבחנים שלהם בהצלחה יתרה!) וכך אוכל לעזוב במידי את העבודה הנוכחית. כל שנה יש לי הצעות עבודה מבתי ספר באיזור מגורי ואני מסרבת למרות שזו עבודה די בטוחה, עם תנאים לא רעים וזאת מפני שאני חוששת להתחייב לשנת לימודים ופתאום תוצע לי הצעה לה חיכיתי כה הרבה ולא אוכל להיענות בגלל התחיבות למקום עבודה. לפני חודש, קיבלתי שוב הצעה ללמד בשנה הבאה בבית ספר. מה עושים? אני חוששת שחיי יעברו בהמתנה בעבודות מזדמנות ולא רציניות מתוך ציפיה למשרה מיוחלת ולהיות פנויה בזמן הנכון ובמקום הנכון אךמצד שני אני מפספסת עבודות רציניות שיש בהם התחיבות. אם אדע שהחיר ששילמתי ואולי עוד אשלם - ישתלם לי בסוף...לא יפריע לי הדבר אבל אם בסוף לא אתקבל לאחת המשרות שאני באמת רוצה - ארגיש שיצאתי קרחת מכאן ומכאן. יתרה מכך, הבלבול שלי רק מעמיק עקב כך שכל הצעת עבודה ממשרד ממשלתי- תצריך ממני העתקת מקום מגורים ולכן אני כבר כמה שנים חיה "כאן" עם ידיעה שאולי יום אחד אעבור "לשם". לכן, זה מפריע לי גם לבסס את עצמי "כאן" הן מבחינת תעסוקה ולפעמים גם מבחינת זוגיות (אבל זה לפעם אחרת), מעין תחושת תלישות. לסיום אציין שגילי הוא 27+. אשמח לקבל את התיחסות הפסיכולוג והגולשים למצבי זה.
על הגירה למדינה אחרת חשבת?לכאורה שום דבר לא קושר אותך לכאן אז למה לא לשבור את הכללים והקיפאון המחשבתי ולצאת לטיול גישוש לחו"ל (אוסטרליה/קנדה)
שלום רב, מידת המרכזיות של חיי הקריירה, לעומת אספקטים אחרים בחיינו (משפחה, חברים, תחביבים, דת, וכו') היא עניין שמשתנה בחיינו, לאורך שנות התבגרותנו. מרביתנו מתמקדים בגילאי ה 25-30 , בו זמנית, בענייני בחירת מסלול לימודים וקריירה וגם בחירת בן/ת זוג לחיים - כשהמרכזי יותר הוא עניין הזוגיות. כך למשל, אם בחירת בן/ת הזוג מצריכה דחיית לימודים בסימסטר או בשנה, או אם מדובר בעזיבה למקום מגורים חדש – אצל רובנו הדבר יתבצע, למען העניין הזוגי. בגילאי ה 30-40 יש יותר נכונות לרכז את חיינו באזור תחום הקריירה, ומכאן כל הסיפורים על דור ההיי-טק שמוכן לעבוד סביב השעון, או סביב הגלובוס, ולתת לילדים צלצול או מייל של נשיקת לילה טוב. אצל חלק מהקרייריסטים האלו העניין עובר בתחושת אופוריה רוויית אדרנלין וכסף, ואצל חלק – במשברים אישיים, זוגיים והוריים. זה אומר כי אנחנו חיות חברתיות, וכאשר חיינו מנותבים אך ורק סביב ענייני קריירה – יש סבירות לסכנה כי משהו בהתנהלות הנפשית שלנו יפגם. מתקופת גילאי ה 20, לאורך לימודייך, ואח"כ מהזמן בו החלטת ללכת על אותו תפקיד נחשק - את נתת משקל מועדף לתחום הקריירה. במונחי ההסבר שלי: חיית בגילאי ה 20 את חייך הצפויים של גילאי ה 30 . לא שקלת תהליכי פשרה, כמו למשל: התחלת עבודה במסלול שהוא בכל זאת סביר, והתחלת קשרים זוגיים תוך הבהרה שתכניותיך כוללות מסלול קריירה מסויים. דגם התנהלות חייך שונה לעומת האחרים בגילך, וכדאי שתשאלי מדוע. לאור המחירים הכבדים של סגנון חיים שכזה, מומלץ לך להעזר בהליך הוועצות פסיכולוגי מקצועי. סביר ללכת לשני כיווני התבוננות: האם מדובר במעין פינוק, או עיקשות, בסגנון של: או זה, או לא צריך כלום… - שמצביע על דגם אישיותי עיקש ומקובע? וכיוון שני: האם ההעדפה הזו מצביעה על קושי לייצר מערכות רגשיות-זוגיות-מיניות, שמסוגלות להיות "מרכז העולם". כל טוב, ד"ר יוסי אברהם
מנהל פורום זוגיות חברה ותעסוקה
