98

שלום גידי, אתמול ראיתי את הציון שקיבלתי באחד הקורסים לתואר. העבודה שהתבקשנו להגיש הייתה קלה למדי, ואני ראיתי לנגד עיני 100 מושלם, עם שתי ספרות עגולות ויפות, ועוד אחת... אבל חסרו לי שתי נקודות. שתי נקודות בלבד כדי שאוכל להנות מהציון. אני כבר לא בגיל בית ספר יסודי, אבל, במלוא הכנות, ממש לא מצליחה לשמוח בציון הזה. אמנם גם אילו קיבלתי את המאה המיוחל, לא הייתי מעריכה זאת כהישג משמעותי, שהרי, כאמור, הקורס לא היה קשה כל כך... ובכל זאת... אני מסוגלת להעריך את עצמי רק אם מתברר לי, שרוב הסטודנטים בכיתה מדורגים רחוק מתחתי. האם אני סתם קטנונית? או סתם גאוותנית? או גם וגם?

שלום חגית, לצערי, ממש בבעיה שאת מתארת אני נתקל דווקא כמרצה, מה שמעיד על הבסיס החברתי-תרבותי של פרפקציוניזם ומעורר מחשבות נוגות על הנזק שגורמות התחרותיות וההישגיות בעולמנו. לא חשבתי על כך בעצמי, אך אם כבר העלית זאת, אפשר להתייחס לתופעה גם דרך פריזמת הגאוותנות. אולי זו אחת הסיבות לכך שיותר ויותר תפיסות וטכניקות מהמזרח החלו להיות פופולאריות כל כך ואף חלחלו אל תוך חלק מהטיפולים הפסיכולוגיים הקונבנציונאליים. כאדם מערבי, היה לי מאוד קשה לקבל את החלקים המיסטיים וה"קוסמיים", אך לאחרונה נתקלתי במאמר ששופך אור קצת יותר רציונאלי ומציאותי על רעיונות אלה, ואולי הוא ייתן לך כיוון כלשהו: http://www.psychology.org.il/article/197/ . בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

הי, לא הבנתי מהי, לדעתך, אחת הסיבות לכך ש"יותר ויותר תפיסות וטכניקות מהמזרח החלו להיות פופולאריות כל כך". האם הפרפקציוניזם בכלל, או אלמנט הגאוותנות שבו? ולשאלה נוספת: שתי הנקודות האומללות שהפסדתי בציון לא נותנות לי מנוח. פניתי אל המרצה בבקשה לקבל את העבודה, אבל פנייתי נענתה בסירוב (למרבה ההפתעה, אני מוכרחה לציין. זו הרי זכותי כסטודנטית, לא?) בקשתי מסטודנטית אחרת להשוות את תוצאות העבודות של שתינו, כדי לאתר את מקור הטעות, והקדשתי לעניין בוקר שלם, אבל עדיין אינני רגועה עד שאבין את מקור הטעות שלי, שגרמה לציון הנ''ל. כלומר, מעבר לאכזבה על הציון, אני ממש אובססיבית לדעת מה לא היה בסדר שם. האם התנהלות כזו מצביעה על חריגה מדאיגה מה"נורמלי"? אין ספק, שהיא מקטינה במידה משמעותית את איכות חיי, השאלה עד כמה השריטה שתיארתי נתפסת כעמוקה? נ.ב. תודה על הקישור. המאמר מרתק ביותר!