איך מסבירים?

אני אצל מטפל שתמיד הוכיח עקביות ואחריות רבה אבל לאחרונה ארע משהו שאני ממש רוצה להפסיק את הטיפול בגללו.נפגעתי עד עמקי נשמתי. בפגישה תארתי למטפל על מצב של התמוטטות ואיום קשה כל שהוא בהווה והוא בקש שאם הענין יפגע שוב בצורה חריגה אצור איתו קשר טלפוני (בין הפגישות).ואכן לצערי, הארוע הקשה קרה. בכלליות אני ממעטת במיוחד להתקשר למטפל בין הפגישות בגלל האופי - חשה בכך בושה ואי נעימות) אך כששמעו מכרי על המשבר שעברתי שכנעו אותי שהפעם עלי ליצור עם המטפל קשר טלפוני. בסוף השתכנעתי והתקשרתי. התחלתי לספר לו את המצוקה, אך הוא טען שעסוק ושאתקשר מחר. למחרת התקשרתי ושוב אמר שלא יכול לשוחח ואתקשר בעוד רבע שעה. אבל אז כבר לא ענה. למותר לצין את תסכולי במצב הקשה שהייתי הפגיעות הוכפלה... עד שהגיע הפגישה הבאה כבר נמלאתי בתחושה של עבר זמנו בטל קורבנו, וכשהיה צריך לא היית שם בשבילי. מרוב טעינות לא יכלתי להסביר את עצמי אך המטפל פתח זאת וטען שלא שמע שצלצלתי ובכלל כשהוא עסוק הוא לא עונה... לי זה צרם. במצב משברי אומרים למטופל להתקשר ודוחים אותו פעמיים בצורה לא נעימה.גם אם אי אפשר לענות, במצב הראשון כשאפשר לדבר, צריך המטפל ליצור קשר ולא להשאיר כך מטופל במשבר (ועוד שהוצע לו להתקשר) ולא - השיחה השבועית היא למצב נורמלי ובמצב יוצא דופן הייתי מצפה לרגישות יותר. האם אין למטפל שום מחויבות למטפל למצוא 3 דקות להסביר את המצב שלו ולא לבקש להתקשר ולשטות במטופל... והרי מדובר במטופל קבוע המעניק סכום מכובד לכיסו של המטפלכל שבוע..? עלי לצין שלפני חודש וחצי המטפל שכל בן והייתי רוצה להעביר את דברי בהתחשבות עדינה. מה דעתך? ואיך נכון להעביר זאת למטפל?

שלום שירן, אתחיל דווקא מההמלצה המעשית הפעם - והיא להדפיס את פנייתך לפורום ולהשאירה למטפל לקריאה בין השיחות כדי לחסוך לך מבוכה. כך הדברים גם יישארו בינך לבין המטפל. הזמן שאת מבקשת לעצמך בין הטיפולים אכן מצביע על מצוקה קשה שלך, אך מנגד עומד הצורך לשמור על המסגרת הטיפולית, למען הטיפול ולמענך. בהחלט קורה שהשעה השבועית אינה מספקת וניתן לחשוב על דרכים שונות לתגבר את הטיפול, אם זה ע"י הוספת שעה, הוספת טיפול קבוצתי, הוספת טיפול תרופתי ו/או אם המטפל הביע נכונות לדבר איתך בעת משבר בין הפגישות, למסד את העניין ולקבוע לו גבולות - למשל, ימים ושעות מסוימות בהן תוכלי להתקשר אליו. כך גם תוכלי להוכיח לעצמך שאת יכולה לשאת את הכאב בעצמך, ובלי להתפרק, עד שמגיעה הזמן בו מותר לך להתקשר למטפל. את מתארת מצב סוער שבו את חיה אך גם טיפול סוער ובמידה רבה חסר גבולות. המצוקה שלך מתערבבת במצוקתו של המטפל על אובדן הבן, הרשאה לטלפן בין המפגשים בכל עת מצד אחד וקושי של המטפל להתפנות לכך. המלצתי היא קודם כל לפתוח את הדברים עם המטפל באמצעות קריאת פנייתך לפורום ע"י המטפל וארגון הטיפול, כך שהפנייה אל המטפל בין השיחות תהייה לגיטימית מצד אחד, אך בתוך גבולות כלשהם, מצד שני. בהחלט הייתי שוקל לעבות את הטיפול אם ע"י טיפול קבוצתי, אמצעי תמיכה נוספים ואולי גם טיפול תרופתי. במצב הנוכחי כשאת "נוחתת" על המטפל בשעות הפנאי שלו, בעיקר כשהוא עדיין שרוי באבלו, רוב הסיכויים הם שהוא לא יוכל להיענות לך. גם באוניברסיטה הפתוחה יש נוהל של עזרה טלפונית לסטודנטים, והמנחים אכן קובעים ימים ושעות בהם הם זמינים. כל הסערה הזו בינך לבין המטפל מעידה על קשר משמעותי מאוד שנוצר וכעת ניתן לנתבו לאפיקים הנכונים בעזרת תבונה ומציאת שביל הזהב בין רצונו הטוב של המטפל לעזור לך בין השיחות ובין אובדן גבולות מוחלט שעלול להרוס את הטיפול. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

צר לי שלא האמנת לי מה שכתבתי:"בכלליות אני ממעטת במיוחד להתקשר למטפל בין הפגישות בגלל האופי - חשה בכך בושה ואי נעימות" לא מדובר בהתפרקות קבועה ונדנוד טלפוני. כל הנושא של גבולות שהזכרת אינו רלוונטי לי יש עודף גבולות. ואם קורה פתאום משבר לאחר תקופת עליה רגועה ושקטה, ופעם אחת לאחר שהפצירו בי מכרי שאני נשמעת לא טוב נענתי לבקשת המטפל והתקשרתי במצב אישי חד פעמי נורא. לא זו התגובה המתבקשת. צר לי שלא הבנת את הסיטואציה. אני יודעת היטב על הסטינג אבל אין להכיל לכל מקרה שהוא. כל מקרה הוא ממש לגופו.וכאן יש אלף אחוז גבולות.ואני בחיים לא בכוון לפרוץ אותם... (לא קלטת עד כמה אני נרתעת מלהתקשר אליו...) זאת לא הנקודה. יש כאן חוסר רגישות של המטפל לפי הרקע הטיפולי שלי. אין צורך בשום טיפול קבוצתי וכדו' זהו משבר שלא ארע מעולם ורק כרגע הוא קורה.ואם זוהי תגובה מתבקשת לפניה חד פעמית ואני חוזרת חד פעמית במצב קשה. אז מי צריך מטפלים?