שאלה שלא קשורה לסכיזופרניה

אני כל הזמן מדבר לעצמי בלב,לא בקול אלא בשקט.אבל אני מדבר לעצמי בגוף שני כל הזמן,כלומר אני אומר לעצמי דברים ואז גם עונה לעצמי ומרגיע את עצמי,כאילו בתור פסיכולוג שאני מספר לו את הפחדים.מה שקורה הוא שבכל מצב אני יכול לדבר עם עצמי ולענות לעצמי ולהרגיע את עצמי,ולכן אני מרגיש הרגשה כאילו תמיד יש איתי מישהו,ושאני לא לבד.גם כשאני נמצא לבד,אני עדיין מרגיש שיש איתי מישהו,כי אני תמיד יכול לדבר ולשחק עם עצמי ואני גם תמיד עונה לעצמי,למשל:אני לא יודע מה לעשות,אני אני אומר לעצמי:"אוף אני לא יודע מה לעשות",ואז עונה:"תנסה אולי לעשות ככה,איך לך מה להרגיש רע",פשוט אני עונה לעצמי בתור פסיכולוג אבל בתוך הלב.כתוצאה מכך נוצר המצב הזה,שאני מרגיש שתמיד יש לי עם מי להתייעץ גם כשאני לבד. מה זה יכול להיות?האם זה תקין?ההרגשה הזאת שיש איתי עוד מישהו מפחידה אותי מאוד,כי אני מפחד שיש לי פיצול אישיות.

שלום. מה שאתה מתאר לא מעיד על בעיה מסויימת - להיפך, הרי לכולם יש סוג של "קול פנימי" שאנו מתייעצים עמו (למעשה דמויות מופנמות מהעבר) - הרי כך אנו חושבים, מרגיעים את עצמנו, מתכננים את העתיד וכד'. כל עוד יש מודעות שמדובר בקול פנימי ולא תחושה שמישהו מדבר אתנו מבחוץ - אין מה לדאוג. אם בכל זאת אתה סובל מרמות חרדה גבוהות - ניתן להתייעץ כם פסיכולוג או פסיכיאטרי. בברכה, ד"ר אהוד ססר

פנימי שלי(כי זה לא קול אחר) ויודע שזה לא מישהו אחר,אבל לפעמים מרגיש שיש איתי עוד מישהו(נגיד שיש אותי ויש עוד מישהו שאני מתייעץ איתו)זה בסדר? בנוסף יש לי מחשבות שבאמת אני שני אנשים,שיש לי פיצול אישיות.עכשיו,אחרי שקראתי על פיצול אישיות ותגובתך והכול אני פתאום מרגיש לפעמים,כשאני חושב על זה,שיש איתי עוד מישהו(זה תמיד ככה אבל,אני קורא על משהו ואז ישר מתחיל להרגיש אותו).