לד"ר שלום

אושפזתי בעבר בבית חולים פסיכיאטרי (לא בבית החולים שאתה עובד בו), במחלקה סגורה באשפוז כפוי. ביום השני לאשפוז במחלקה, נקשרתי לשעות רבות, למרות שבפירוש לא הייתי אלים כלל, רק מפני שקיללתי את אחד מאנשי הצוות, מתוך התסכול שהיה לי - שנעלו אותי בבית חולים בניגוד לרצוני. העונש על הקללה היה קשירה ארוכה. לאחר כשעתיים שעות שהייתי קשור לבד על הגב, היה לי קר מאד, הייתי צמא, וביקשתי ללכת לשירותים. האחים אמרו לי שהם לא רוצים לשחרר אותי עדיין. בסופו של דבר לא היתה לי ברירה והשתנתי על עצמי, הרגשתי תחושה נוראית של השפלה שעד היום רודפת אותי. מאז ועד היום, כמה שנים אחרי אני סובל מטראומה, לא רוצה לדבר עם אנשי מקצוע, ואיבדתי אמון בכלל בכל מי שקשור לבריאות הנפש, סובל מסיוטים בגלל האקט הקשירה והחוסר אונים, וכל הזמן סובל מפלשבקים עם הפרצופים של האחים והפסיכיאטרית שלא מוכנים לשחרר אותי לשירותים. ביום השואה, כשכולם עומדים דום בצפירה וחושבים על אושוויץ ועל רכבות, אני חושב על בית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה. רציתי לשאול אותך, לא כפסיכיאטר, אלא קודם כל כאדם, האם אתה מסוגל להזדהות עם החוויה? האם פעם התנסית בלהיות קשור במשך 4-5 שעות בידיים וברגליים מלא בשתן של עצמך, נעול במחלקה סגורה עם אבחנה של "חולה נפש שאינו מודע למחלתו", ובלי שאף אחד מקשיב לך ? האם אתה מאמין באמת ובתמים שלקשירות האלו ולכליאות, יש ערך רפואי שיש בכוחו לעזור לאדם במצב של מצוקה בדבר העדין והיפה הזה שעוד אפשר לקרוא לו "נפש האדם"? האם אתה ישן טוב בלילה? כי אני מאז אותו אירוע - לא ישן כבר לילות רבים. אשמח לשמוע את דעתך המקצועית, אם יש לך אומץ להגיב ולא למחוק את ההודעה.

שלום אלעד. ברור שעברת חוויה מאד קשה. כמה מילים על קשירות במחלקות פסיכיאטריות סגורות. אני בוודאי שלא מכיר את המקרה הספציפי שלך ולכן לא אוכל להתייחס אליו באופן ישיר. באופן כללי יש לומר שהקשירה הפיזית היא המוצא האחרון בכל הטיפולים הפסיכיאטרים, וזאת רק כשיש חשש לסיכון מיידי של האדם לעצמו או לסובביו - כלמור ההערכה הקלינית של הרופא הוא שאם לא ייקשר כעת - יש סבירות גבוהה ביותר שיתקוף בן אדם אחר או יגרום לעצמו נזק (כלומר ינסה להתאבד) על רקע מצבו הנפשי. בפועל רוב הקשירות נעשות אחרי שבן אדם תקף מישהו במחלקה ועדיין משתולל. מובן שקשירה היא שלילה מוחלטת של האוטונומיה של האדם ולכן השימוש הוא רק במקרים קיצוניים כשאין ברירה אחרת. כמו כן הקשירה אינה עונש כלל ועיקר - היא צורת טיפול למקרים של אלימות קיצונית. ככלל - פסיכיאטרים אינם משתמשים במושגים של "ענישה" - הרי אנחנו רופאים שמטפלים בבני אדם ולא שוטרים או שופטים ש"מענישים" אנשים. אם במקרה שלך נפלו טעויות בשיקול הדעת לגבי הקשירה - ניתן לפנות לנציב קבילות בבית החולים בו אושפזת. לפעמים אפילו רופאים עושים טעויות (וכאמור - איני מכיר את המקרה הספציפי ולכן לא אוכל לחוות דעתי אם באמת היה חשש סביר למסוכנות פיזית באותו הרגע). אתה שואל אם אני ישן טוב בלילה - אני לא ממש מבין את השאלה. הרי לא טיפלתי במקרה שלך ואני לא מכיר אותך. אני גם לא מבין את ההערה "אם יש לך אומץ להגיב". בפורום אני מתייחס לכל אחד ולסוגיות שהוא מעלה באופן מקצועי וענייני, גם אם הם מעלים ביקורת על הממסד הפסיכיאטרי. יש לא מעט פניות ברוח זו ואתה מוזמן לקרוא את תשובותיי. ומעולם לא מחקתי הודעה. בברכה, ד"ר אהוד ססר

תודה על ההתייחסות. בדרך כלל אני רגיל שפסיכיאטרים מוחקים את הודעותיי כשאני כותב בעניינים האלה, ולכן אני מופתע כאן לטובה ומעריך את זה שיש לך נכונות ופתיחות לשמוע ביקורת. כששאלתי האם אתה ישן טוב, שאלתי מתוך זה שקראתי שאתה ס' מנהל מחלקה סגורה, שמן הסתם קורים בה דברים כאלו לעיתים קרובות. לדעתי, יש בלבול עצום בעולם המושגים הערכי של הפסיכיאטרים שעובדים בממסד, שאחת הפונקציות שלו היא כפיית טיפול על מי שנתפס על ידם כחולה. למיטב הכרתי, ה"טעות" היא לא ב"שיקול הדעת הרפואי", אלא בשיקול המוסרי שבכלל טוען, שמותר במדינה דמוקרטית לקשור אנשים ולכלוא אותם ללא משפט, כשנטל ההוכחה ל"חפותם" (-כלומר, שפיותם, או 'אי מסוכנותם') מוטל עליהם, ולא על מי שכולא אותם. זהו שורש כל הרע. ברגע שאתה נותן לרופאים מנדט לעשות כאלה דברים - הדרך לשרירותיות ולניצול סמכות לרעה - קצרה מאד. אני לא חושב שאתה וחבריך הרופאים רעים מיסודכם כבני אדם, אבל אני חושב שהצייתנות למערכת פוגענית היא שגורמת לכם לעשות מעשים רעים. אני לא כועס על האח הבריון והאטום שקשר אותי סתם, אלא על האנשים ששלחו אותו ומשלמים לו לבצע את תפקידו. תדע לך שהדברים שאני כותב הם פחות או יותר העמדה הרישמית של איגוד הפסיכיאטריה הישראלי, שכמובן מעדן את זה הרבה יותר, ומציג את התמונה כאילו הפסיכיאטרים הם בכלל קורבן, אבל מילא. גם במשפט האמריקני הפסיכיאטריה הישראלית לא היתה נתפסת כחוקתית, אלא שבמדינה שבה השב"כ הורשה לענות עד לפני כמה שנים - אנחנו עדיין מפגרים אחרי האבות המייסדים של ארהב שחיו לפני 200 שנה. אני לא חושב שהמקרה שלי יוצא דופן. כמי שמעורה שנים רבות במערכת בריאות הנפש, ומכיר את הנושא לפני ולפנים, אני רוצה להגיד לך שהחוויה הזו שתארתי חוזרת על עצמה שוב ושוב, פעמים רבות, לרוב אצל אנשים חסרי כושר ביטוי ממעמד סוציו אקונומי נמוך שרק מרגישים אינטואיטיבית שנעשה להם עוול. לפי דעתי, אם אתה תופס את עצמך כאדם מצפוני, אתה צריך לשקול לעומק את הנקודות הבאות: 1. האם הגיוני בעיניך במדינה דמוקרטית לעבוד בגוף שגוזל חירויות בסיסיות מאנשים, על סמך קריטריונים מעורפלים של "מסוכנות", והערכות סובייקטיביות של רופא יחיד שנעשות בתוך 30 דקות של אינטייק במיון הפסיכיאטרי, כנגד אדם ללא יצוג ? האם סבירה בעיניך האבחנה "חוסר תובנה למצב\למחלה" , שמשמעותה המעשית היא פגיעה אנושה ביכולתו של האדם המאושפז להגן על עצמו לאחר שכבר מתכנסת ועדת ערר? הרי האבחנה הזאת היא "הרעלת בארות" שמשמידה מראש כל סיכוי להגנה עצמית בועדה או בעירעור למחוזי. לדעתי לא רק שהיא לא חוקתית, היא גם לא הגונה ופסולה. לעניין ה"מסוכנות": האם ידוע לך למשל שסטטיסטית, עובדתית, פסיכיאטרים מעורבים יותר בפלילים והתאבדויות מאשר מטופליהם? לפיכך ,האם לא כדאי להקל את קריטריון האשפוז הכפוי ביחס לפסיכיאטרים ספציפית. כנל כלפי רופאי השיניים, אוכלוסיה אובדנית במיוחד - וזאת בכדי להגן עליהם? האם הגיוני בעיניך באותה מידה לאשפז בכפיה ראשי משפחות פשע ללא משפט? (למרות שאותם קשה יותר, כי יש להם כסף לעורכי דין טובים). איפה הרעיונות האלו בכלל מציבים את כל העיקרון במשפט הפלילי שמעניק הגנות וסעדים לחשוד\נאשם? אני כמובן יודע שזאת בעיניך "רפואה" באותה מידה שאתה יודע שאתה עוסק בתורה של ספקולציות ניחושים והערכות. (שזה כמובן לגיטימי במסגרת חופש העיסוק, אך לא מספיק בכדי לבצע שלילת חירויות ומעשים אלימים, כמו מה שעברתי על ידי המערכת הזאת) האם אתה רואה איפה כדור השלג הזה שמתחיל בפסיכיאטריה-הממסדית יעצר? כי אני לא רואה. 2. האם לדעתך, בכלל יתכן, לוגית, "ריפוי" בסיטואציה של כפייה וסכנת ענישה תמידית (קשירות, זריקות) ? האם הדרישה ממאושפז בכפייה לקבל "תובנה למצבו" כתנאי לשחרור (כפי שחוויתי על בשרי), לא מזכירה לך קצת את 1984 או משטרים אפלים אחרים - נניח, חינוך מחדש בסין של מאו ? אני יודע שהנסיבות שונות, אבל הרעיון דומה ומטריד. 3. האם אתה מסוגל להבין איך אדם שנקלע לסיטואציה של כליאה בעודו ממילא שרוי במצב של מצוקה נפשית מרגיש? אתה מסוגל לדמיין את זה? וכאן אני מתיחס לעניין באופן רחב - לא רק למימד האלים של מיטות הקשירה. האם אתה מסוגל להבין שעבור מי שנמצא בפיג'מה ונעול מאחורי דלתות - אתם נתפסים כמפחידים ואפילו אימתניים, ושגם אם הוא מחייך אליכם יפה ו"משתף פעולה עם הטיפול" , זה רק ממקום של כניעה לכח, וכתוצאה מפחד? הארכתי בדבריי רבות, אבל אולי עוד מילה אחרונה לסיום. אחרי מחשבה רבת שנים בנושאים הללו, הגעתי למסקנה שההבדל העקרוני ביני לבין הפסיכיאטרית שאשפזה אותי בזמנו הוא כזה: אילו מחר היתה קמה, נניח, תנועה פוליטית שהיתה אומרת שהפסיכיאטריה היא מסוכנת ויש להוציא מחוץ לחוק - אני הייתי הראשון שהיה קם לטובת הפסיכיאטרים, וצועק ברחובות שפוגעים בחופש הביטוי והעיסוק והפולחן ומה לא. אבל הפסיכיאטרית הזאת, לא היתה עושה בשום פנים ואופן אותו דבר למעני. על סיפור ההפגנה הנאונאצית המפורסמת בעיירה היהודית סקוקי בשנות ה70 בארה"ב, יצא לך לשמוע? זוכר מי היו ראשי האגודה לזכויות האזרח שם באותם שנים? בברכה, אלעד