פסיכולוגיה.

טוב יש לי כמה שאלות , הסגות ודילמות. נתחיל בכך שסבל נפשי בא מחוסר הצלחה בעולם החוץ , אין מה לעשות העולם בחוץ משפיע. כולם רוצים כסף , כבוד , שיצטרכו אותם , הצלחה עם המין השני ועוד. כאשר התנאים הללו לא מתקיימים החיים נהפכים לתפלים ואפשר לסכם זאת כחיים בלתי ראויים לקיום. ואחרי הקדמה הקלה אני אדבר ברובד אישי יותר. החיים נתנו לי רק מרירות ואכזבה. לגיל שלי עוד מעט 34 אני נראה טוב. אבל הסתובבתי שנים עם הרגשה שהמראה החיצוני שלי עלוב , וזה גרם לי השפעה שלילית אכזרית על חיי. כמו כן אני יודע שמבחינת אינטליגנציה שלי קצת יותר גבוהה מהמוצע.(131) לפי מבחני I Q. הבעיה היא שהייתי כול כך עסוק בלמה לא הולך לי בכמה דברים בעיקר נשים. שגזלו לי את כול האנרגיה הנפשית ולא הצלחתי לעשות כלום עם עצמי. ובגילי המבוגר הבנתי משהו חדש בקשר לנשים. הן לא מחפשות מראה של דוגמן ואדם עשיר. הן מחפשות גבר שידע להשראות ביטחון.(גבר ללא ביטחון עצמי משול למת.) נסיתי לשפר את עצמי בלימודים אבל שום דבר שעשיתי לא הצלחתי להביא לגמר. רק הייאוש גבר. לפני 4 שנים פניתי לבריאות הנפש והתחלתי לקבל סירוקסט נגד חרדות בחברה ודיכאון. זה קצת עזר , אבל המציאות חזקה יותר מכול כדור. ו30 שנה לפני זה לא היה לי כלום. אפילו רשיון נהיגה לרכב אין לי.(בקיצור אני לא גבר לפי התנאים המקובלים) לפני הטיפול בכימיה ניסיתי פסיכולוגים וזה בכלל לא עזר.(למדתי לראותם כרופאי אליל במסווה של תואר בורגני אקדמי שנועד להוציא סכומים גבוהים מאנשים עם מצוקות נפשיות) כמו כן הפסיכיאטרית שלי לחצה עלי שנה ללכת לביטוח לאומי ולהוציא נכות נפשית. לקח לי שנה ללכת מפת חוסר קבלה , אבל בסוף נואשתי מהחיים והלכתי. קבעו לי נכות של 50 אחוז נפשית 75 אי כושר עבודה.(כמעט כול התקופה לפני זה חייתי ממש על חשבון הורי) קבלתי סכום לא מבוטל מביטוח לאומי משהו כמו 3 שנים אחורה ובפעם הראשונה בגיל 31.5-32.5 חייתי לבד והשכרתי דירה. בהתחלה היה טוב אבל מהר מאוד חזרתי להרגשות שלי. אחרי שנה חזרתי הביתה להורי ושוב הדיכאון חזר ובגדול. כבר אבדתי כול תקווה ואין לי כוח יותר לכלום. נשארה לי רק השנאה לאלוהים עם קיים , לעם שבתוכו אני חיי(התחלתי לחקור ספרות אנטישמית ואולי לקבל תשובה משם.יש דברים בגו) מה בסך הכול אדם רוצה או צריך. קצת פרנסה , קצת אהבה בחיים וקצת שלווה. אני לא הצלחתי להשיג את הדברים הללו. אני יודע שכבר אני לא אשיג כלום מהדברים הללו , אין מה לעשות מסתכלים אחורה ורואים את העתיד. זה הגורל. ומה שהכי גרוע שאין לי אומץ לקחת חבל או לזרוק את עצמי למסילת ברזל ולסיים הכול.(אני פחדן מסריח) אני שבעם היהודי להתאבד זה עוון נגד קדושת החיים העלובה. אבל אצל היפנים זה מכובד להתאבד אחר כישלון. כך גם מנהיגים צבאיים בעבר. בקיצור באין אומץ להתאבד , נשאר רק לחכות שהמוות ישחרר שיבוא. כתבתי את המכתב הזה כי היית צריך לשחרר קיטור קצת. נקווה שאת הבמה הזאת יתנו לי. אפשר רק לקוות לזה.

שלום לך, אתה אכן מלא מרירות ואכזבה והסיבה לכך היא הציפייה שהגאולה תגיע מבחוץ. נכון שיש מרכיב של נסיבות חיים חיצוניות שאין לנו שליטה עליו אך במגבלות האלו עדיין יש הרבה דברים קטנים וגדולים שאנו יכולים לעשות בעצמנו מתוך תחושה של מה שאנו חייבים לעצמנו ולא של מה שהעולם חייב לנו. אדם ששם את כל יהבו על הסביבה מתחיל לשנוא את הסביבה מהר מאוד ואני משוכנע שגם אם היית חי בקרב נוצרים היית מוצא מהר מאוד דברים שליליים לומר עליהם, כי את עצמך אתה סוחב לכל מקום. אם כבר היית אצל פסיכולוגים ואתה מרגיש כלפיהם מה שאתה מרגיש, אני ממליץ לך דווקא לעשות למען עצמך לבד ואולי כדאי להתחיל דווקא מהדיכאון, בנוסף לטיפול התרופתי שיש להתמיד בו, עם הספר של ד"ר דיוויד ברנס, "בוחרים להרגיש טוב". מספר מטופלים שלי שלא האמינו בפסיכולוגיה ועזבו את הטיפול בשלב זה או אחר, דיווחו על שיפור ניכר בהרגשה כתוצאה מפעולה לפי מדריך זה ובפורטל "תפוז" יש אפילו קבוצת תמיכה הנושאת את שם הספר, בה תוכל לחלוק את חוויותיך וקשייך, אם אכן תתחיל לפעול לפי הספר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com

אכן אני מלא מרירות ואכזבה בזה אני מסכים איתך. אבל אני לא מחפש הצלחה חיצונית , אבל בונסים של הצלחה , מחמאים מאוד וזה נותן הרגשה טובה. לא בגלל השגת הדבר אלא הצלחה. אבל שאני מסכם את 34 שנותי בכדור הארץ , המאזן נותן להפסד ולא הצלחה. היה לי יותר נחמד להיות אם אנשים שאני מחבב ולא לכתוב את הטקסט הזה ולמלא את הראש בבירות. בקיצור נואשתי מכול דבר בחיים ומה שהייתי מבקש זה אומץ לסיים סיום מכובד. השנאה נותנת לי קצת כוח. תודה על תגובתך.