דכאון כרוני לאחר לידה

שלום רב. ברצוני להתייעץ לגבי מצבה של אישתי. לפני כשנה וחצי אשתי ילדה את בננו הראשון. כבר בתחילה היא נכנה ללחצים ותסכול מגודל המאמץ מהטיפול בו. לאחר כחצי שנה המצב אצלה החמיר ועבר לדכאון שהתבטא באפיזודות בכי, כעס תמידי עלי ( למרות שאני עושה הכל בבית והכל כדי לעזור לה לצאת מהמצב ) , התפרצויות זעם של צעקות ובכי, חוסר יכולת לתפקד ביום יום , חוסר חשק לצאת או לחיך. בקיצור - דכאון. מבחוץ עושה הכל כדי להראות שהל מתנהל כרגיל אך ברגע שהיא נכנסת לבית הכל מתפרק. יש לציין שמדובר בעליות ומורדות - מס' ימים הכל יכול להיות מושלם ואז באה התפרצות זעם או יום לחוץ שבו היא מתפרקת תוך האשמות ( לא רציונליות ) כלפי. היא נמצאת בטיפול פסיכולוגי כבר שנה וחצי ללא התקדמות. לאחרונה מסתבר לי שהיא "בילפה" את מצבה האמיתי גם בטיפול זה ע"י הצגה חלקית ולא אמיתית של מצבה. לאחרונה הצטרפתי לטיפול הפסיכולוגי זה כיוון שחלה החמרה נוספת במצבה - אינה מתייחסת לתינוק , מביעה חוסר עניין לטפל בו , מתפרצת מילולית עליו ואומרת שהיא לא רוצה אותו. תוצאות הטיפול לאחר מס' פגישות - למרות המלצת המטפלת לקבל טיפול רפואי - ממשיכה לסרב לקבל טיפול ( טוענת שהיא תתגבר לבד ולא צריכה עזרה רפואית ). הטיפול הפסיכולוגי המשותף מוריד אצלה רמת הלחץ וההתפרצויות אך חוסר היכולת להתמודד עם מתחים ולחצים ממשיכה להיות קיימת באופן משמעותי. עדיין חסרת חשק ליזום ולעשות דברים או לטפל בתינוק, עצובה ומתוסכלת ( לא כל הזמן אבל אפיזודות חוזרות מס' פעמים בשבוע למשך שעות - ימים ). מאוד מתוסכלת מהקשר המעורער עם התינוק ( שכמובן חש במצוקתה ומתקרב יותר ויותר אלי - הדמות היציבה היחידה בבית ). גם דברים שהיא מבינה בטיפול ומקבלת באופן רציונלי- מתאדים לחלוטין בשלבי ההתפרצויות והלחץ שלה ( לא חושבת בהגיון , לא מאוזנת ). שאלתי - מה עושים ??? המצב מגיע לכדי כך שהיא מוותרת יותר ויותר על הנישואין ( מפילה את האשמה עלי למרות הסבריה של הפסיכולוגית שהמקור הוא בה ) ורוצה שאני גם אתעלם מהתינוק על מנת שהיא תתקרב אליו.... טוענת שאינה חשה חלק מהמשפחה ( למרות שאני עושה הכל כדי שהיא תצטרף - אך בפועל אין לה חשק לעשות כלום ורואה הכל שחור ). חייב לציין - האפיזודות הדכאוניות אינן קבועות. יכולים להיות מס' ימים של צחוק, אוירה טובה , בטחון בקשר איתי ועם התינוק , אומרת כמה אוהבת אותי ומודה לי שאני כל כך טוב מבין אותה ומיד יום אחרי להתפרץ עלי שאני שתלטן , גורם לניתוק בינה ובין הילד , שאני אשם במצבה ונמאס לה מהכל. כאמור - אני אובד עיצות - כיצד ניתן להוציאה ממעגל דכאוני זה ?

למיכאל טוב שהיא ממשיכה בטיפול הפסיכולוגי וחשוב שהיא תגיע לאבחון של פסיכיאטר. חשוב להמשיך ולשכנע לכיוון של הטיפול הפסיכיאטרי. אולי היא תסכים להגיע לאבחון בלבד בשלב ראשון ואז הפסיכיאטר יוכל לעזור בשיכנוע. כל טוב דר' גיורא הידש