סדקים

איפה נסדק בנו סדק בילדותינו רבת הבדידות במחלה שתקפה אותי ללא הסבר, ללא ידיעה בקורס נחשב בצבא אני מוזרה ובלתי מובנת מחפשת מקום באוהל של קבוצת חיילים וחיילות אין לי מקום. במבחנים סוציומטריים אני מנסה להבין מי הוא מי כל כך לא שם, שאיני זוכרת מי הוא מי ומי אני ואז מעיפים אותי מהקורס, על סוציומטרי... כל כך רציתי להיות בקורס ההוא. כזאת בושה היתה לעוף. סדקים סדקים בתחושת השייכות בתחושת היותי חלק מהעולם. לא מובנת, שונה, מוזרה, אחרת. ויחד עם זאת, כל כך רוצה להשתייך. וכל כך לא משתלבת. סדקים. בחלומות, בזכרונות, בסיפורים. הסדקים שלי, הסדקים שלכם סדקים סדקים של היותינו בני אנוש כמו כולם גם אם אנחנו שונים. סדקים. האם כתיבת הסיפור האישי יש בה משהו של איחוי לאותם סדקים? האם נצליח לסלוח על אותם כאבים של אותה תחושה איומה של דחייה של בדידות וכאב, שעד היום ניתן להתחבר איתו בכאלה עוצמות? ואולי כאבי הסדקים האלה הם שמאפשרים לנו לעבוד עם סדקי החיים של אחרים כי מתיישהו פגשתם מישהו שאין בנפשו סדקים? שבת שלום, תמי.

לתמי תודה ושבת שלום הידש