אין לי יותר כוח

שלום ד"ר הידש, מיואשת כבר ממלים, יגעה ממשברים. אני בת 40, סובלת שנים רבות מדכאון וחרדות קשות.ניסיתי שלושה טיפולים פסיכולוגיים שונים, ללא הועיל. בסוף הגעתי לפסיכיאטר, והתחלתי לקחת אפקסור במינון של 300 מ"ג ליום. אני מאוד שמנה, ולכן, לדעתי, סירב הפסיכיאטר לתת לי כדור אחר, שיגרום להשמנה נוספת. התחלתי אצלו גם טיפול פסיכותראפי, שהתברר כבזבוז זמן ומשאבים כספיים. הוא אמנם אנושי מאוד וחם, אבל לא הצליח להתגבר על "סלידתו" מפני התוקפנות הרבה שבי. תוקפנות זו היא מילולית בלבד, מעין סרקזם ואירוניה עצמית, שמקורם בעיקר בתחושות הייאוש הקשות שלי. לאחר שנתיים וחצי מבוזבזות עזבתי את הטיפול (אם אפשר בכלל לקרוא לזה כך). לפני חושדיים, בגלל געגועים לחום האנושי שבו, התקשרתי והתפתיתי לחזור שוב לטיפול פסיכותראפי. במהלך שלוש השנים שבהן טופלתי באפקסור, לא חשתי הטבה גדולה בתחושות הדכאון הקשות. בשנתיים האחרונות חלה החמרה בדכאון, לדעתי, אולי גם מסיבות גניקולוגיות, וגם ההתמודדות עם חרדות שונות כשלה. אני רווקה, משפחתי עומדת חסרת אונים מול תחושותי, כשרוב הזמן בכלל מתקשה להכיר בקיומה של הבעיה ואם מכירה, עושה זאת בדרך שרק מחלישה אותי עוד יותר, שכן אז ההתייחסות אלי הופכת להיות כאל "קורבן" של מחלה מיסתורית ובלתי נתפסת, ומלווה בשיפוט הרסני, שמלכתחילה תרם להחמרת הבעיה. גדלתי בבית שבו ההורים היו מלאי חרדות, אבל מנותקים מעולמם הרגשי. אבי ביקורתי מאוד, ונהג לבקר אותי על כל דבר ובעיקר על צורתי החיצונית, כביכול ממניעים טובים. הוא סירס אותי ואת אמי, שאיבדה כל צלם של אישיות נפרדת ועצמאית, ונהג להשליט טרור בבית. השפעתו עלי היתה הרסנית ממש, פיתחתי בעצמי ביקורתיות איומה כלפי אחרים ובעיקר כלפי עצמי, סלידה מעצמי, אימה מפני בעלי סמכות, שהיום מתבטאת בתחושת פחד מכל תביעה שמופנית אלי מבני אדם. כמובן שהדבר מקשה מאוד על תפקודי בעבודה, שכן איני אסרטיבית וכוחותי הנפשיים מופנים תדיר להדיפת "תביעותיו" של הזולת. אני מזדהה עם אמירתי של סארטר, נדמה לי, ש"הגיהנום הוא הזולת". כמובן, שעם בעיות כאלה קשה לפתח יחסי אהבה או קרבה משמעותיים עם הזולת. ואמנם, מעולם לא היה לי חבר, אני מלאה חששות ממגע עם העולם, ולעתים קרובות "פורשת" מרצון מהעולם החברתי. יש לי בקושי שתי חברות וידיד אחד. נוח לי יותר עם אנשים שחוו משברים נפשיים, שכן כל האנרגיות שלי מושקעות באופן אובססיבי בנסיון למצוא פתרון לוגי למצוקתי, אבל כמובן שללא הועיל. חזרתי לאותו פסיכיאטר, לצורך טיפול פסיכותראפי, אבל עזבתי אותו לאחר חודשיים בלבד, בתחושות קשות מאוד של אי קבלה מצידו של המטפל. במהלך חודשיים אלה, הפסקתי לקחת את האפקסור והתחלתי לקחת רדוקטיל. אני לוקחת רדוקטיל מזה חודש, כמעט ללא הטבה בדכאון, שהחמיר עוד יותר עם הפסקת האפקסור. אני חשה עצבנות רבה מאוד, בוכה לעתים קרובות, ומיואשת מתפקודי הנפשי, שרק הולך ומדרדר. לחצים בעבודה גורמים לי להדרדרות קשה, שכן איני מצליחה להסתיר עוד את מצוקתי הרבה. אני סובלת מחרדה חברתית גדולה ובכלל מאויימת מ"מבטו" של האחר. לפעמים נדמה לי שאני ממש מפתחת פרנויה, אבל בכל פרנויה יש גם מימד של אמת. בגלל בוסית ביקורתית, שהקרינה זמן רב חוסר שביעות רצון מעבודתי, (לאחר תקופה שבה היתה מרוצה מתפקודי, וחלקה לי מחמאות על האינטליגנציה שלי ועל הנעימות שלי) התחלתי להרגיש שאני נשפטת על כל צעד שלי, אשמה גם בדברים שלא היתה לי בהם כל אשמה ובעיקר אשמה על כך שאני מה שאני, חלשה נפשית ולא אסרטיבית. כיון שהיא קשורה לבעלי תפקידים רבים במקום עבודתי, התחלתי ל"ראות" גם בעיניהם את חוסר שביעות הרצון ממני והדבר רק הגביר את מצוקתי הנפשית. ברור לי שבחלק מהמקרים אני צודקת ובאחרים לא, אבל איני מצליחה להסתיר את תחושותי הקשות. אני מרגישה ש"נחשפתי" בפניהם, כמי שהצליחה עד כה להסוות את מצבה הנפשי המעורער ועתה הכל יוצא לאור. מצטערת שכתבתי כל כך הרבה אבל בכל זאת הייתי רוצה לשאול מספר שאלות: איך אפשר שלא להרגיש דכאון, כשנאלצים להעמיד פנים של תפקוד הולם? איך לא להרגיש דכאון וייאוש, למול אוזלת ידם של מטפלים פסיכולוגיים, וטיפולים תרופתיים, שלא מצליחים למגר את החרדות הקשות שלי? איך לא להרגיש זעם רב כל כך על כך, שבמקום לחוות את העולם, לממש אהבה ולמצוא סיפוק, אתה עסוק בלהתגונן מפני חדירות של הזולת למרחב המוגן והרעוע שלך ובנסיון כושל לשמור על שפיות? אנה

לאנה קראתי את כל מכתבך בעיון ונכון שהמצב לא טוב כיוון שמדובר על דיכאון ועל קשיים בתפקוד החברתי שנים רבות ומגיל צעיר. כמובן שאפשר להמליץ על פסיכותרפיה נוספת ולנסות למצוא קשר עם מטפל אחר שיבין אותך, אבל תשובה זו היא טריוויאלית. בכל זאת אני חושב שלא ניסית את כל האפשרויות הטיפוליות. פרט לאפקסור ישנן תרופות נוספות הנוגדות חרדה ודיכאון שלא ניסית אותן (כמו אדרונקס שלא מעלה במשקל), או להוסיף תרופה מייצבת וכך הלאה. כמו כן הייתי חושב על מסגרות שבהן אפשר לפתח את המיומנויות החברתיות. בנוסף הייתי בודק לשני כיוונים נוספים. לעתים כאשר ישנה טראומה ובמיוחד טראומה מינית ברקע אז הטיפולים הנפשיים מורכבים וקשה לשפר את המצב. נושא נוסף שהייתי בודק הוא הנושא של הפרעת קשב וריכוז מילדות. לפי מכתבך אין סמנים להפרעת קשב אבל יתכן שההפרעה חבויה. למרות כל מה שעברת אני חושב שעדיין ישנן אפשרויות טיפוליות שחשוב לנסות ולבדוק לפני שמתייאשים. שבת שלום, דר' גיורא הידש