אין מוצא

שלום דר' היידש, אני גבר בסוף שנות הארבעים לחיי. בעבר פניתי לפורום זה בגלל תיאבון מוגבר כתופעת לוואי של מודאל ואחת האפשרויות שהיצעת הייתה זייבאן הן לטיפול בדיכאון והן כאמצעי להפחתת התיאבון. אני לוקח זייבאן מספר חודשים, בשבועות הראשונים עמדתי בגבורה בכל תופעות הלוואי כגון דופק מואץ וחרדה מוגברת, אך הואיל והתיאבון אכן פחת אני ממשיך ועם הזמן גם החרדה פחתה. ההשפעה על הדיכאון, לעומת זאת, נמשכה כשבועיים לכל היותר וחזרתי למצבי הרגיל, הכולל תפקוד טוב מאוד בעניינים מקצועיים, כמה שעות של דיכאון די קשה כל יום שאני מחכה עד שיעבור והימנעות קיצונית מחברת אנשים (חלק גדול מעבודתי נעשה בבית). ברצוני לציין שמגיל צעיר מאוד הייתי בטיפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי, שהשיג תוצאות לא רעות בשלב מסוים ועד גבול מסוים. מזה כמה שנים אינני נמצא בטיפול. פניתי לפני כשנתיים לפסיכולוגית שטיפלה בי שנים רבות והתייעצתי איתה בקשר לחזרה לטיפול. דעתה הכנה וההוגנת הייתה שמיציתי את מה שטיפול פסיכולוגי יכול להציע ושהגעתי להישגים שהיא לא חלמה עליהם (מה שנכון, מבחינה מקצועית). הופתעתי לשמוע פחות או יותר אותה דעה מפסיכיאטר שמכיר אותי שנים ואני מתייעץ עמו מפעם לפעם. הדעה הזו של המטפלים נובעת משיפור עצום במישור התפקודי והפכתי מאדם תלותי מאוד לאדם עצמאי במידה סבירה ביותר, אך אני בדיכאון ואת התלות העצומה באנשים מחליפה הימנעות קיצונית מחברתם מחשש להיפגע. לדעתי, גם אם היו מאלצים אדם נורמאלי לחיות בתנאים שאני חי, ללא חברים וללא משפחה, הוא היה נכנס לדיכאון. כשפניתי לפסיכולוגית ולפסיכיאטר שטיפלו בי בבקשת עזרה לצורך יצירת קשרים חברתיים ושמירה עליהם, תגובתם (המשותפת והבלתי-תלויה זו בזו) הייתה... לאמץ כלב. אני מכיר את התיאוריה הזו, אבל פניתי כדי שיעזרו לי לרכוש חברים והתגובה היא "לך תגדל כלב", כאילו "עם אנשים זה כבר מקרה אבוד". אני לא רוצה להישמע לא צנוע, אך אני אדם אינטליגנטי, משמש אוזן קשבת לסיפוריהם של הרבה אנשים, יש לי חוש הומור למרות מצבי הקשה, כל יום הוא מלחמת הישרדות עבורי, וכשאני פונה לייעוץ בבדידות קיצונית, שני מטפלים שאינם מכירים זה את זה מייעצים לי לאמץ כלב. אני ממש מיואש. אין לי כוח להתחיל טיפול אצל מישהו חדש. אולי אתה יכול לתת לי כיוון, למרות שזה קשה בלי להכיר אותי. אני רוצה לציין שגם הייתי בטיפול קבוצתי ורק הצלחתי להבין שאני מושך אליי תוקפנות, אך איש לא אמר לי איך אני עושה זאת. לכן אני נמנע מקשרים חברתיים. בהזדמנות זו ברצוני להודות לך על העיצה בדבר הזייבאן שאכן מועיל לי להפחתת התיאבון. כבר עמדתי לכתוב לך מכתב תודה בשבועיים שהוא שיפר את מצב רוחי ונסך בי אופטימיות, אך שבועיים אלה חלפו וכאמור אני חושב שכל אחד במצב מבודד כמו שלי היה בדיכאון. אני מתנצל על האורך של הפנייה. חשבתי שזה חיוני להתרשמות. בתודה מראש, גד

לגד שלום, שמחתי לשמוע ממך ואנסה לעזור. אני אוהב בעלי חיים ולכן העצה לאמץ כלב תמיד טובה אבל ברור שלא זו הייתה כוונתך. בקשר לקשרים חברתיים. צריך להבדיל בין שני דברים. ישנם אנשים שמגיל צעיר אין להם קשרים חברתיים ולכן הם חסרים במידה רבה את המיומנויות של הבנה ותקשורת ואצלם ההמלצה היא קודם כל ללמוד את המיומנויות. הקבוצה השניה היא של אנשים שיש להם את המיומנויות אבל בגלל חרדה והתנהגות הימנעותית הם נרתעים מקשרים. לאנשים אלו טיפול קבוצתי עשוי לעזור מאוד ולעתים יותר מאינדיווידואלי כיוון ששם ישנה עבודה גם על תהליכים בין אישיים וקבוצתיים. פעמים רבות אני ממליץ על פסיכודרמה שהוא כלי מאוד יעיל. דבר נוסף הוא להעיז ולעשות ובכל זאת לצאת מהבית, אם לטיול בחוץ, ספורט והליכה, אם לפעילות גופנית יותר אינטנסיבית בחדר כושר או בריכה. הספורט מועיל למצב הנפשי וגם אפשר לפגוש אנשים. לבסוף עיצה כללית שלמדתי מאשתי היקרה. כאשר שואלים אותה האם לפנות למשהו או לבקש דבר מה תשובתה היא: תנסה, את הלא כבר יש לך, מקסימום תקבל כן.... אשמח לשמור על קשר, יתכן וגם הפורום או הצ'ט של החברים יעזור דר' גיורא הידש

שלום דר' הידש, תודה על תשובתך המהירה. ניסיתי טיפול קבוצתי מספר פעמים אצל מנחים מוסמכים ומוכרים, ברוב המקרים הקבוצה התפרקה תוך זמן קצר ומהמעט שהצלחתי להבין על עצמי, אני מושך תוקפנות כלפיי, אך לא לי ולא למשתתפים לא היה מושג איך. גם אני אוהב חיות, ובעיקר כלבים, אם כי לא עד כדי הטרחה הכרוכה בגידולם. אני גם יכול לתאר לעצמי שכחלק מטיפול פסיכולוגי אפשר להציע הצעה כזו. אך אם פונים למטפל שכבר טיפל בך בזעקת בדידות נואשת ומבקשים עזרה בתקשורת עם אנשים והוא מציע "קח כלב", WELL..... אשמח לדעת על איזה צ'אט מדובר. זה משהו, שבמסגרת המגבלות הנוכחיות שלי, יכול אולי להקל. תודה על תשומת הלב. גד.

הרתיח אותי לשמוע על תגובתם של המטפלים. ראשית, אני חושבת שאם אתה מרגיש שלא מצית את הטיפול ושישנם עוד נקודות לעבוד עליהם, אז אף אחד לא יכול להגיד לך אחרת!!! יש לך בעיה ביצירת קשרים והיא מן הסתם נובעת ממשהו שאותו צריך לברר ועליו צריך לעבוד. אין שום סיבה שבעולם שתקבל את מה שאמרו לך שהמצב סופי ולא ניתן לשינוי. יש בך את המודעות והרצון לפתור את הבעיה ולכן אתה תצליח חרף דברי ההבל האלה של המטפלים. כלב, באמת יכול לעור אך הוא לא כתחילף ואין סיבה שתסתפק בזה. אני מודעת לכך שאינך רוצה להתחיל את כל התהליך מחדש אצל מישהו אחר אבל השאלה היא האם אתה יכול לסמוך על המטפלים הנ"ל ולתת בהם אימון? אם התשובה היא שלילית לא כדאי שתחזור לטיפול אצלהם כי אמון בין המטפל למטופל הוא הבסיס להצלחה תרגיש טוב ואל תוותר אריאל

שלום לך גד, מצטערת לשמוע על הבדידות שלך. אני יודעת כמה הבדידות יכולה לכאוב, גם אני "חולה" במחלה הזו, למרות שאני יוצאת ומסתובבת בין אנשים, יש לי משפחה (אבל לא בעל וילדים, לצערי) ואפילו כמה חברות טובות, אבל הנפש שלי זקוקה ליותר מזה ולא מצליחה למצוא. נסה לאמץ את הצעתו של ד"ר הידש, בהמלצת אשתו החכמה, אין לך מה להפסיד, אתה במצב הכי גרוע, כך שאולי תופתע לטובה. נסה להכריח את עצמך לצאת, להירשם לפעילויות חברתיות מצומצמות ונסה גם למצוא מטפל שלא ירפה את ידיך ויעודד אותך לעשות זאת. אני רוצה להאמין שעוד קיימים מטפלים מהסוג הזה... בכל מקרה, אם תרצה לשמור אתי על קשר באמצעות האי-מייל, נוכל אולי לסדר זאת באמצעות ד"ר הידש. אני אשמח לשמוע עליך קצת יותר פרטים. למשל, מה עיסוקך. מנסיון אני יכולה לומר לך, שאם תיפתח קצת לאנשים, תגלה שלא תמיד הם מפחידים כל כך ועוד נותרו כמה נשמות טובות. אז מקווה שעזרתי, ולו במעט מאיה