גזר דין?

אני עומדת לשאול שאלה קצת בוטה, אבל מתוך הניסיון הקליני, איזה אחוז בעלי דיכאון עמיד שהיו מדוכאים רוב שנותיהם- מצליחים באמת לחזור לחיים? התחושה שלי שיש פה איזשהי יצירת אשליה של התחום הטיפולי הנפשי- כאילו לומר לכל אדם יש תקנה ותקווה. אבל למעשה, לא מספרים לנו שזה בעצם סוג של גזר דין שנקבע מראש ואפשר רק לאלחש אותו אבל לא לשנות אותו באמת. אפשר להמשיך לחיות אבל לא באמת להיות, ואני נורא מצטערת שלא מציעים לאנשים כמוני המתת חסד כמו מרשם לתרופות נוגדות דכאון. כי אין טעם לחיות בלי לחיות, זה רק נוח למערכת.