זקוקה לתמיכה

היי לכולן. השבוע עברתי לצערי "חוויה" נוראית. גיליתי שלעובר אין דופק בשבוע 9. במשך שבוע הסתובבתי עם תחושה חזקה שמשהו לא תקין אצלי, הבחילות נעלמו לי באופן פתאומי למדי, וכמו כן גם העייפות. סיפרתי לכל מי שיכולתי על התחושות שלי וכולם פתרו אותי ב:"הריון זה לא מחלה".. או "את ברת מזל שהכל חלף לך".. בדיעבד הייתי צריכה להקשיב רק לעצמי. לא שזה היה משנה כל כך הרבה, אבל לפחות זה היה "חוסך" לי שבוע של חרדות ותחושה שמשהו לא טוב קורה. יחד עם כל התחושות שליוו אותי, לא האמנתי שזה עלול לקרות לי. הייתי מודעת לכל הסיכונים, לכל הסטיסטיקות ועדיין.. בניתי לי תסריט שלם של איך חיי הולכים להראות והכל התנפץ לי. ברור לי שיכול להיות הרבה יותר גרוע, אבל האובדן שלי הוא שלי, פרטי וכואב.. זהו הריון ראשון שלי ואני מאוד חרדה להמשך. עברתי למינריה ולאחר מכן גרידה. התהליך היה זוועתי מאוד, בעיקר נפשית ופחות פיזית. הפחד שלי הוא שנגרם נזק כלשהו לרחם, או שאאלץ בעתיד לעבור משהו דומה, הפחד פשוט משתק אותי. הרי אף אחד לא יכול להבטיח לי שהכל יהיה בסדר. אני אשמח לתמיכה בעיקר אם יש בנות שעברו משהו דומה בהריון ראשון. מחזקת את כולן וכואבת יחד איתכן כל מילה שנכתבה..

כואב כואב כואב. עברתי את שעברת לפני שבועיים כשהייתי בשבוע עשרים. אכן החוייה הייתה קשה ביותר ובליבי,חור גדול . בביטני- ריקנות. כולם איחלו ואמרו שאקלט במהירות ואשוב ללדת ילד בריא בקרוב. האמת היא, שלא האמנתי שיהיה לי האומץ. אני עדיין מנסה להרים את עצמי מהקרקע ואז אחפש אומץ. את פוחדת ואני כל כך מבינה אותך.אף אחד , גם לא המומחה שבמומחים,לא יוכל להבטיח לנו שההריון יהיה תקין ושהכל יהיה בסדר.אין שום ערבות לשום דבר. אבל יש את החיים ולחיים יש כח עצום. . יש את הכמיהה לאמהות,לרצון לגדל ברחמנו את היצור המופלא ואז להביאו לעולם. לגדלו באהבה אין סופית ובדאגה יומיומית. למרות הפחד המשתק והחור הגדול שבנישמתי, אני אהרה שוב ואביא ילד בריא ושלם לעולם. גם אם יהיה לי קשה. הביטי בעצמך ובבן זוגך,ראי כמה אתם מיוחדים ומקסימים. את לא תתני לעצמך לוותר על הזכות המדהימה להיות אמא, ולבן זוגך,להיות אבא. בעוד שנה,בעזרת השם, עת תחזיקי בכף ידך את הזרת הקטנטנה של ילדך תביטי לאחור ותאמרי לעצמך שאין פחד ושלמרות החשש והדאגה- היה שווה. יש אהבה , אהבה גדולה ועצומה. יש את כח החיים,כח האמהות. מהדברים שכתבת,רואים שאת אמא בנשמה. דאגתך לעובר ועצבותך כשהסתיימו חייו עוד לפני שיצא לאויר העולם מעידים כי את אמא עם לב גדול ועצום. מחבקת אותך חזק חזק מאחלת לך שתיזכי להרות במהרה ולהביא לעולם ילד בריא ומקסים.

קראתי את מה שכתבת והדמעות זולגות על פניי. הכאב הוא עצום. כאבך- כאבי..כמוך- כמוני.. אכן מאמינה באמונה שלמה שאהרה שוב ואזכה לגדל תינוק בריא ומקסים כי זה פשוט חייב להיות, אני בטוחה ויודעת. אני מרגישה שהטלטלה שאנחנו עוברות אכן תחזק אותנו ותסייע לנו להעריך את כל מה שעוד מצפה לנו. אין לי מילים לתאר כמה אני מזדהה עם האובדן שלך (גם אם הייתי בשלב הריון מוקדם יותר), תודה על הרגישות ועל ההבנה. מחבקת חיבוק גדול בחזרה.

עברתי בדיוק את אותו הדבר. התחתנתי רק לפני חודש. כל חיי פחדתי להיות חלק מהסטטיסטיקה הזאת של קשיים להביא ילד לעולם. גיליתי שאני בהריון ושמחתי כל כך שזה קרה לי מהר באותו החודש של הפסקת הגלולות, אך לצערי לא היה לי זמן רב להנות מכך. תוך שבועיים הכל נגמר. בעקבות הפרשות חומות בשבוע ה6 הלכתי למוקד נשים והבנתי תוך מס' דקות שההריון אינו תקין וככל הנראה לא יתפתח. שק הריון ללא כלום בפנים. הפנים העצובות של הרופא אמרו הכל. קיבלתי "מתנה" נהדרת לכבוד החתונה. ככה התחלתי את החלומות שלי להקמת משפחה. אני בת 30 חיכיתי כל כך הרבה זמן למצוא זוגיות טובה ולהקים משפחה וברגע אחד כל מה שחששתי ממנו התגשם. אני כואבת ומרגישה שהחיים נגדי. שבוע הבא יש לי תור אצל הרופא שלי שאמר לי להמתין מקסימום ישלחו אותי לגרדה. בינתיים יש לי כאבי מחזור קשים ודימומים מקווה שאולי לפחות זה יצא לבד ללא התערבות רפואית.אני מרגישה תחושת ריקנות. הדבר הכי טבעי משחר האנושות לא הצליח דווקא לי.הכי מפחיד אותי שאכנס לסטטיסטיקה הנוראית הזאת של חוסר יכולת להחזיק הריון פעם אחר פעם. אני חשה קנאה כלפי אותן הריוניות עם הבטן היפה שלהן ולא מצליחה להחזיק את עצמי הדמעות זולגות.

היי, אחרי 3 הפלות 2 בשבוע 10 לא התפתח ואחת בשבוע 23 של ממש תינוקת 500 גרם עם גוף ופנים. אני יכולה להגיד ולהבין את ההרגשה למה לי ולמה הדבר הכח טבעי שבא בקלות להרבה נשים כל כך מסובך. היום אני מבינה שזה נס להצליח ואני כואבת והכאב לא נעלם ומתמסמס אלא קצת נהיה עמום. לא יודעת למה צריך לעבור את מה שאנחנו עוברות ואני יודעת שרק ביום שאחזיק ביידי תינוק חי אהיה מאחורי. זה קרה החודש ועכשיו אני חושבת איך להחלים פיזית מהגרידה ששבוע שעבר עשו לי בגלל שאריות ונפשית כי גם שם יש צלקות. להתחיל לעשות ספורט חוג שחייה לחזק את הגוף ולהכין אותו לקרב הבא, ונפשית להתנדב או לעשות משהו טוב בשביל האחר. עוד לא התחלתי ליישם ויש כל הזמן רגעי משבר זה תהליך כל כך ארוך וכרגע אני לא רואה את הסוף. השנה אני בת 31 והרבה חברות עם ילדים חדשים וזה צובט כי אני לא שם. צריך לאסוף את השברים שוב ושוב ולא לוותר כל פעם להתרומם ולא לוותר כי בסוף מגיע לנו הכי טוב שיש.