הסוף ......

שלום רב, לפני שנים אמא שלי אובחנה עם סרטן במח ונאמר לנו ישר שמדובר בזמן קצר. אבל הרופאים לא הכירו את אמא שלי ולהפתעת כולם היא שרדה את זה שנים ארוכות. במשך כל השנים האלה היה לי מאד קשה כי אבא שלי שגר איתה לא שיתף אותי בכלום, חשב שרק הוא קובע ויודע מה נכון ופשוט הרגשתי שלי אין מילה. אמא שלי תמיד הייתה כזו שלא מביעה את דעתה ונמנעת מעימותים. היא תמיד הייתה מסכימה להכל וגם אם זה לא היה נראה לה היא הייתה שומרת בבטן. בחיים לא היה לה מקום משלה להביע דעה ואף אחד גם לא שאל אותה או נתן לה את המקום הזה. אבא שלי תמיד "החליט" בשבילה ולא באמת התעניין מה היא הייתה רוצה (אפילו בגד לעצמה היא בחיים לא קנתה). זה משהו שמאד הכאיב לי תמיד. לפני שבועיים היא נפטרה והגענו לשלב של המצבה. שוב אבא שלי החליט שהוא הקובע ובחר במצבה שאני יודעת שאמא שלי ממש שונאת (כי דיברנו על זה) וזה הכי לא מכבד אותה. אבל גם שניסיתי להגיד את זה קיבלתי תשובה שהוא ה"קורבן המסכן" שהיה עם אמא כשחלתה ולכן הוא זה שמחליט. הוא לא רואה בזה החלטה משותפת וכמו תמיד הכל סובב סביבו. אני מרגישה לבד. גם שאמרתי לו את הדברים האלה הוא בשלו ואין עם מי לדבר. העדפתי לנתק מגע ונשארתי רק עם כאב וכעס. עליו, על הרופאים שאם היו מקשיבים לאמא שלי הייתה לי היום אמא, ועל עצמי. שלא עשיתי יותר. עכשיו מאוחר מדי ואני נשארתי לבד בלי כלום. הדבר היחיד שהחזיק אותי עד כה נמצא עכשיו מתחת לאדמה וכל מה שנשאר לי זו רק אבן, אבל גם את זה לוקחים ממני. אני מאז השבעה מגיעה כל יום לקבר ויושבת שם כל היום. אני יודעת שברגע שיתחילו לבנות את המצבה כבר לא אוכל להגיע לכאן יותר כי אני לא אוכל להסתכל על המצבה הזו, אז אני מנצלת את הזמן שנשאר לי. אני מרגישה שוב על זמן שאול עם אמא שלי ובעוד כמה ימים גם זה יגמר ואשאר בלי כלום. נשארתי רק עם המחשבה - מה הטעם?