עולם "נפלא"

שלום, מצרפת הודעה ששיבצתי בשני פורומי פסיכולוגיה. באחד שלחו אותי לישון ולהירגע, ובשני המליצו לי על שיטות רוחניות להרגעת נפשי הכואבת. פתרונות מועילים לכל הדיעות! כרגיל, כמו פלסתר לחולה סרטן. אשמח לקרוא את דעתכם בקשר לתחושותי. מתעבת עד עמקי נשמתי את המין האנושי. שמחה שלא יהיה לי דור המשך, כי לטובים ולרגישים אין מה לחפש פה. בניגוד למי שבא לפסיכולוג, לא מרגישה רע עם מה שאני אלא רע עם מה שמסביבי. רואה מסביבי רק צביעות, אגו מנופח למימדים מפלצתיים, דריסת החלש, חוצפה ואנוכיות. רק לעיתים רחוקות נתקלת באיים קטנים של טוב לב, אנושיות וחמלה. מסרבת לשחק את המשחק החברתי, גם במחיר בדידות גדולה. כל מגע עם בני אדם גורם לי לתחושת קבס גדולה, שכן תמיד אני רואה את המנגנונים הקטנים והמכוערים שמפעילים אותם. לא מוצאת כמעט אנשים ראויים להידוק הקשר עימם. לא רוצה להסתגל, לא רוצה להנמיך ציפיות, לא רוצה "ללמוד" להיות פחות ביקורתית. אם זה העולם, אין לי חלק בו, ושום כדור או שיטת טיפול לא ישנו זאת. שומעת את כל אלה שסובלים כמוני ומדקלמים כל מיני "מנטרות" שעוזרות להם להשלות את עצמם ולהדחיק את גועל הנפש וגם מהם בא לי להקיא. למה אתם כל כך רוצים להאמין שהאדם הוא יצור טוב? הזולת הוא הגיהנום, ולא רבים מעזים להודות בכך. במקום להעריץ הישגיות, אסרטיביות ועוד מרעין בישין למה לא לטפח צניעות, אחווה, יושר וכנות? תכונות מוערכות, אבל רק אצל מי שמפגין לצידן גם הצלחה והישגים. כולם ימשיכו להיאנח, "טוב, זהו העולם ויש לקבל את הדין". והמוחים? שילכו לטיפול! כי לזה נועדו הפסיכולוגים, לשפר את יכולת ההסתגלות שלנו לעולם "נפלא" שכזה. תודה סרבנית הסתגלות

היי אני מאוד מבינה להרגשתך ואני מסכימה שרוב האנשים הם כמו שתיארת. אך עדיין יש קבוצה קטנה של אנשים שהם לא כאלה - שהם רגישים, חכמים ועוזרים. אז נכון, אי אפשר לשנות את עולם, אבל אולי אפשר ליצור "עולם קטן" שמתאים לנו מסביבנו. לבעלי ולי יש מספר מצומצם של חברים, אך כל אלה חברים "איכותיים" - חברים שאפשר לסמוך עליהם בעיניים עצומות, חברים שכדאי לחיות עבורם. וזה העולם שלנו - ואנחנו מגדלים לתוכו את הילדים שלנו. ואנחנו מאוד מקווים שאם ירבו אנשים כמונו ויחנכו את ילדיהם לפי הערכים הישנים והטובים אולי מתישהו העולם יהיה טוב יותר. אי אפשר רק לבקר - צריך לעשות משהו קטן כדי לשנות. ואז אם כל מי שבא לו לשנות ישנה בקצת, יכול להיות שהשינוי יהיה גדול יותר מכפי שאפשר לתאר. אני מציעה לך לא להתייאש ולחפש ו"לבנות" את העולם שלך. אחרת אין בשביל מה לחיות לדעתי

אבל, האמת היא שאין אמת אחת. העולם מחורבן אבל גם נפלא בו זמנית. תגידי לי, איפה את שמה את עצמך ? את טובה ורגישה ולא חולה בתחלואי החברה ? נו, אז אולי יש עוד כמוך בעולם ? ואולי אולי תמצאי אותם בהמשך הדרך ? ואולי הילדים שלך יהיו כמוך ולא כמו כל החארות שבעולם ה'נפלא' ? תחשבי על זה. חוץ מזה, אין שחור ולבן. גם אותם יצורי אנוש שתיארת לעיל ושפטת אותם בחומרה רבה, גם להם מעלות טובות, וגם להם יש לפעמים לב רחב. יום טוב.

היי סרבנית, אני רוצה להצטרף לשאלה ששלומי שאל, ואולי לחדד אותה קצת: איפה את ביחס למין האנושי הצבוע? האם את כמו "כולם" (היינו כל אותם דברים שליליים שכתבת), או שמא את אחרת, טובה יותר או בעלת פחות מגרעות? כי אם את שונה, אז בטוח שיש כמוך עוד לפחות שני אנשים ביקום, לא? ואם גם את חוטאת בכל אותן מגרעות, הרי שלמרות הכל תוכלי להשתלב בקרב המין האנושי בחזקת "מצא מין את מינו". הראיה הכללית שלי היא, שהמין האנושי אכן אינו מצטיין בעודף תכונות חיוביות, אך יש עדיין כמה וכמה צדיקים בסדום... ואת יודעת, אני מבינה שאת לא רוצה להיכנס לתלם, ושאת לא רוצה להסתגל גם במחיר של בדידות; אבל בינינו - עבור כלל האנושות את (וכל פרט אנושי אחר ביקום) לא מהווה משקל משמעותי עבור יתר בני האדם. בסופו של דבר, אנשים מתים ונולדים מדי יום... מעבר לסביבתם הקרובה, למי זה אכפת??? מה שאני מנסה לומר הוא, שאינדיבידואליות ואותנטיות חשובות מאוד עבור כל אחד מאיתנו, אבל כאשר לוקחים אותן לקיצוניות, הרי שהפרט משלם את המחיר, ולא החברה, שכאמור לא ממש מוטרדת מ"לא מסתגל/ת" כזה או אחר. את חושבת שלטובים ולרגישים אין מה לחפש פה? אז למה, למרות זאת, הם פה? ובמספרים יותר גדולים ממה שנדמה לך (או שאת יכולה/מוכנה לראות)? אני לא אגלוש לאלטרואיזם, משום שיש כאלה שטוענים שהמונח הזה מזויף. אני כן אכתוב, שבכל כל הרוע והצביעות יש אנשים קטנים שקמים מדי יום ביומו בשביל להתנדב ולעזור לאחרים, למשל. האדם אינו יצור טוב או רע. זו הכללה גסה מאוד; יש אנשים טובים ויש אנשים רעים. האם את מאמינה במשנתו המקורית של פרויד ש"יצר האדם רע מנעוריו"? כי אם כן דעי לך, שגם פרויד חזר בו מאמירה זו. כשאת מסתכלת על תינוק בן-יומו, את יודעת שהוא רע? אין לך ספקות בקשר לידיעה הזו? ואולי המין האנושי הינו כפי שהוא, משום שאנחנו מנסים לעמוד בקצב המסחרר שקבענו לעצמנו כחלק מקיומה של התרבות המערבית...? הזולת אינו גיהנום, לפחות לא במובן הצר... כל אחד יוצר לעצמו את המסגרת שבה הוא חי. ואת יודעת מה, אולי החברה, ככלל, היא גהינום, אבל לא אכפת לי מזה; אכפת לי מהאנשים שקרובים לי וחשובים לי, ומלבד משפחה, אני בוחרת לעצמי חברים, נכון? כל אחד יודע מה טוב עבורו... ולא, לא חייבים לקבל את הדין בכלל! אפשר לעשות שני דברים: 1. להתלונן מבוקר ועד ערב. 2. לתפוס יוזמה ולהתחיל לשנות דברים, גם אם בצעדים קטנטנים. הרה.

אני מסכימה עם תחושותייך אבל כידי לשרוד פה אין ברירה וצריך "לשחק" את המשחק אחרת הצער גדול פי כמה וכמה. מותר לשאול מה גילך?

את לא היחידה שמתקשה להסתגל ולהתאים את עצמך לדרישות החברה( ראי הודעתי למעלה)