הסתגלות למעון- תינוקת בת 11 חודשים

שלום, בתי בת 11 חודשים, ילדה ראשונה (ונכדה ראשונה), הוכנסה לפני כשבועיים למעון יום ובו 18 תינוקות נוספים לאחר טיפול אישי וצמוד של הסבתא. מאז שנכנסה, כצפוי, מביעה מחאה וקושי עז, המתבטאים בבכי מתמשך, חוסר שיתוף פעולה וחוסר נכונות לשחק במשחקים המוצעים לה במעון. בנוסף, היא אינה מוכנה לאכול דבר בגן, לרבות בקבוק, שמאוד אוהבת, דבר המאלץ אותנו להוציאה באמצע היום, בשעה 12. בימים הראשונים אספנו אותה כשהיא רועדת ונפוחה מרוב בכי על אף שהצוות החזיק אותה על הידיים הרבה וניסה לנחמה. תופעת הרעד חלפה לאחר מספר ימים ונותר בכי לסירוגין אך שוב חזרה על עצמה ביום ראשון (תחילת השבוע השלישי בגן), אז רעדה כשעה לאחר הוצאתה מהגן. מכיוון שאינה אוכלת בגן כלל, היא מקבלת בקבוק מייד עם הוצאתה, אוכלת אותו במהירות ונרדמת, אך לרבע שעה בלבד.. חשוב לציין כי לילדה הפרעת שינה קשה מהשבועות הראשונים לחייה ללא בעיה גופנית מאובחנת. הדבר מתבטא בקשיי הירדמות במהלך היום והלילה, ביקיצות רבו, לרוב ממושכות, בלילה ובמשכי שינה קצרים מאוד, בדגש על היום- בין רבע שעה לחצי שעה בלבד. נושא השינה הוא נושא עליו אנו עובדים מהיום הראשון, בניסיון להקנות לה מיומנות הרדמה עצמית, אך הדבר לא צלח, וגם אם חל שיפור, הוא נמחק בעקבות מחלות חום, כאבי שיניים ולאחרונה- ההכנסה לגן. מדובר בילדה פעלתנית מאוד, סקרנית וחקרנית שזוכה להמון תשומת לב והתייחסות בלתי פוסקת (כולל הרמות על הידיים), בעיקר מצד הסבים והסבתות השוהים במחיצתה הרבה. שאלתי היא כיצד ניתן להקל עליה בשינוי החד שהיא עוברת? איך מומלץ לנהוג איתה בבית? (כרגע אנו חשים צורך "לפצות" על הקושי בגן ומחזיקים אותה הרבה על הידיים, כולל הרמות בלילה והרדמות על הידיים מצד בעלי) לבסוף, מהו פרק זמן סביר להשגת שיפור במצב בגן? תודה רבה!

שלום, כבר מגיל צעיר מאוד, ילדים לומדים שיש כמה דברים חשובים דרכם הם יכולים להשפיע על הדמויות המשמעותיות בחייהם- אוכל, שינה ועשיית צרכים. נושאים אלו מהווים אמצעי להבעת מצוקה, תסכול וכד' אך גם כאמצעי להפעלת המבוגרים. לדוגמה, בתך לא מוכנה לאכול בגן משום שהיא מתקשה להסתגל לגן, אך מרגע שהתגובה שלך היא הגעה לגן נכנס לכאן מרכיב נוסף. בעצם הגעתך לגן את מייצרת קשר בין אי האכילה למפגש מוקדם איתך. קשר שכזה רק מחזק את הסימפטום ובעצם מקשה עליה מלהסתגל לגן. דפוס דומה חוזר על עצמו גם באופן התייחסותכם לשינה, להרמה על הידיים וכד'. בכל אותן דוגמאות אתם מגיבים לתגובות הילדה ולא בהכרח לצרכים שלה. אדגים זאת - אם אני רוצה שבני ילמד לנסוע באופניים בלי גלגלי עזר אני צריך לעשות כמה דברים: לדאוג לאמצעי בטיחות, להיות קשוב לסימנים שהוא בשל לזה, לפרק את גלגלי העזר, לשדר לו ביטחון ביכולות שלו, ולהיות רחוק מספיק כדי שיוכל לנסוע לבדו אך קרוב מספיק כדי שאוכל להגן עליו. מהתיאור שלך אני מרגיש כי אתם מתקשים לעשות את ההפרדה הזו, שאתם פועלים מתוך דאגה וחרדה ומתוך תחושות אשם. בהמון כנות את תיארת את ההתנהגות "המרצה" שלכם, אני חושב שזו דוגמה טובה למה שאני מתכוון, כי ברגע בו אני פועל מתוך ריצוי אני בעצם מתקשה לשמור על עקביות ומתקשה לפעול מתוך ההגיון. בנוסף, הריצוי משדר לה שמה שעובר עליה הוא איום ונורא, עד כדי בלתי נסלח. מפוזיציה כזו זה נורא קשה לפרק את גלגלי העזר ולאפשר לילד לפחד אך לנסות- ליפול ולקום. ברמה היותר קונקרטית, אני חושב שהוצאה מהגן לצורך האכלה מחייבת מחשבה מחודשת. לדעתי, מוטב לקבל החלטה על תהליך הדרגתי שיחל לאחר החג, תהליך של השארה למספר הולך וגדל של שעות. המלצתי המרכזית לכם היא לגשת להדרכת הורים אצל פסיכולוג/ית ילדים! הדרכה כזו תאפשר לכם לבנות תוכנית העונה על כל הצרכים שלכם ושלה, לרכוש כלים יעילים ולשפר את ההבנה שלכם באשר לתהליכים שלכם איתה. בהצלחה! וחג שמח... קובי