ילד מופנם

בני בן כמעט 7, בכיתה א', ילד שמח, צוחק ומצחיק, טוב לב,המורה כתבה לו שהוא אהוב על כולם, אך מאז ומתמיד היה מופנם ברגשותיו- כשהוא נעלב ממישהו, הוא מסתגר בתוך עצמו, מתרחק ומסרב לדבר או לעשות משהו. כך, למשל, התיישב לאכול ארוחת צהריים במועדונית ביה"ס ליד אחד הילדים, אותו ילד ביקש ממנו שיביא לו מים, בני כזה ילד טוב שהלך להביא לו מים, כשחזר, ילד אחר התיישב במקומו, בני פנה לאחראית ואמר לה שהוא ישב שם קודם, אך היא אמרה לו שימצא מקום אחר לשבת. בני הלך לפינה, התרחק ואף לא אכל. לי נראה כי זה גנטי משום שגם אני הייתי ועדיין מופנמת ברגשותיי. אך אני מבקשת לדעת כיצד בכל זאת אוכל לעזור לו ולהקל עליו?

שלום איה, מופנמות היא תכונת אישיות מולדת, הקשורה להתנהגות מאופקת, נטייה לעיסוק והתבוננות פנימה, אי נוחות או קושי בנסיבות חברתיות רבות משתתפים, וקושי לביטוי עצמי או להפגנת רגשות בנוכחותם של אנשים אחרים. אדם מופנם יעדיף פעילויות שאינן קשורות בנוכחותם של אחרים, אך יכול להיות חבר טוב ופעיל בקבוצת אנשים קטנה בה הוא מרגיש בטוח. ההתנהגות שאת מתארת כאן לא נראית כמו ביטוי של מופנמות, אלא דווקא של מה שפסיכולוגים מכנים "פאסיב-אגרסיב" (תוקפנות פסיבית). כלומר, הילד נמנע מביטוי ישיר של הכעס, ומפגין אותו בדרך של התכנסות מופגנת ושביתת אוכל. אחת הסיבות האפשריות להתנהגות כזו (וכאן גם הרמז לאיך אפשר לעזור), זו התחושה של הילד שביטויי הכעס שלו אינם מתקבלים בצורה טובה ע"י המבוגרים. תחשבי, למשל, על ילד שבכל פעם שהוא עצוב או כועס, הוא חש בחוסר שביעות רצון (עצב, עלבון או אפילו כעס נגדי) מצד הוריו. ילד כזה עלול להפוך ל"פאסיב-אגרסיב", ולבטא את כעסו בדרך עקיפה. כרגע, אני מציעה - לפחות בבית - לעודד אותו להרגיש ולבטא את כל קשת הרגשות, מבלי לשפוט או לבקר אותו על כך. כשאת רואה שהוא כועס, עזרי לו לזהות זאת ("זה בטח ממש ממש הכעיס אותך. אתה צודק. זה ממש מעצבן כשתופסים לך את המקום"), ולחשוב על דרך טובה לתקשר זאת לסביבה, כולל לדרוש באסרטיביות (תקיפות! לא תוקפנות!) את מה שמגיע לו. נסי לבחון באומץ את תגובותיכם בבית לגילויי הכעס והעצבנות שלו, ולבחון האם יש בהן משהו שגורם לו להעדיף "להחזיק בבטן". אם את מזהה תגובות כאלה, נסי להילחם בהן, כדי לעזור לו להישאר אותנטי בתגובותיו הרגשיות. בהצלחה ליאת

תודה רבה! נעדכן אותך על ההתקדמות (:

תודה לתגובתך, אך אינני חושבת שהההתנהגות שלו היא פאסיב אגרסיב מכיוון שהוא לא עושה זאת במופגן, להיפך, הוא הולך לצד בשקט ומתכנס בעצמו, לעיתים אף יכול להיחבא מהעין במקום שלא יראו אותו וכאן אני חוששת כי זה מסוכן. ייעצת ללמד אותו לדרוש את המגיע לו באסרטיביות- כיצד? מה עליו בדיוק לעשות או לומר לאותו ילד שלקח לו את המקום?