סוף יום בגן

שלום, יש לי תאומים (בן ובת) בני שנה ו 9. השנה לראשונה הם התחילו ללכת לגן (עד הגן היו איתי בבית) ההתאקלמות של שניהם בגן הייתה קשה מאוד ולקחת הרבה זמן אבל עכשיו הם מאוד אוהבים ללכת לגן ומאוד אוהבים את הצוות הבעיה שלי היא עם הילדה... בבוקר אין שום בעיות אני ובעלי מביאים אותם לגן והולכים אין בכי ואין דרמות הכל עובד חלק. הבעיה שלי היא בסוף היום כל יום (מהיום הראשון בגן ועד היום) שאני מגיעה להחזיר אותם מהגן הביתה איך שהילדה רואה אותי היא מתחילה לבכות היא רצה אלי אבל בבכי (גם שבעלי בא לקחת אותם היא רצה אליו אבל בוכה) מספיק שהיא רק רואה אותי מהחלון הבכי מתחיל. קראתי מעט בנושא והייתי רגועה בשבועות הראשונים קראתי שזו התנהגות טבעית ושזה עובר מהר מאוד שהילד כבר נכנס לשיגרה כמו כן קראתי שזו תוצאה של תיסכול ובעצם שיחרור של כל מה שעבר עליה באותו יום. האם זה נכון? אני ממש לא מצליחה להבין ממה הבכי נובע?? ההתנהגות הזאת מתסכלת אותי כי הילדה במסגרת הזו כבר כמה חודשים טובים אני רואה ושומעת מהגננת והסייעות שהיא נהנת בגן ושטוב לה אז למה הבכי שהיא רואה אותי? שאלתי גם את הגננת על התנהגות כזו..היא אמרה לי שהיו לה ילדים עם התנהגות דומה אבל אחרי מספר שבועות זה עבר להם וגם לה קצת מוזר שזה לא מפסיק... התשובה שלה כמובן לא עודדה אותי במיוחד. אשמח לקבל תגובה :-) המשך שבוע טוב

שלום דניאל, עבור ילדים כה קטנים, יום לימודים ארוך מחוץ לבית עלול להיות תובעני מאד מבחינה רגשית (גם כשמדובר במסגרת איכותית ומיטיבה). לכן, כמו שציינת, לבכי תפקיד חשוב כאמצעי לפרוק מתח לאחר ה"החזקה" הממושכת בלעדייך. אני מכירה בהחלט ילדים שבוכים ככה גם שנה שלמה. ועדיין, שווה לבחון את הנושא של הרווח המשני. אסביר. אם הרווח הראשוני הוא בהורדת מפלס המתח והחרדה, הרי שעד מהרה ילדים לומדים שלהתנהגות הבכי יש גם רווחים משניים: סוג של יחס מיוחד כלפיהם, הקשבה מיוחדת של ההורה, מגעו המנחם של ההורה (הנרגש מהסיטואציה לפעמים יותר מהילד עצמו), ניסיונות פיצוי או הרגעה (ממתק, פרס קטן, קנייה של צעצוע, וכד'). כל אלה עלולים להקשות על הילד להיפרד מהבכי, ולכן חשוב להיות ערים לאופן התגובה שלנו. רצוי להישאר ענייני וחמים, מבלי להתרשם יותר מדי מהבכי, ולעודד את הילד לעבור לסדר יום כמה שיותר מהר. בברכה ליאת