הסתגלות קשה לגן

שלום , בני בן 3 בדיוק, עלה עכשיו לגן עירייה וההסתגלות קשה לו מאוד. הוא בוכה בלי הפסקה, מבקש את אימא כל הזמן ואף פיתח תסמינים של קוצר נשימה. אני כבר כמה ימים באה מוקדם לקחת אותו, והיום כשבאתי לקחת אותו הוא פתאום השתחרר אז נשארתי איתו בגן כשעתיים שהוא כל הזמן בא לראות אותי ולבכות אצלי. גם בבית הוא כל הזמן בוכה ואני כבר ממש מיואשת. גם לפני שנתיים כשהוא רק נכנס לגן ההסתגלות היתה קשה מאוד וארוכה אך היום הוא גדול ומבין ובכל זאת מאוד מאוד קשה לו. מה עליי לעשות? מה אני יכולה לומר לו על מנת להקל קצת את שהותו בגן?

שלום תמר, אני חושב שהשהייה איתו בגן הייתה תגובה ספונטנית, רגישה ומאוד נכונה. בכל שלבי ההתפתחות הילד מתקדם מתוך ביטחון ותלות מוחלטת בהורה דרך מצבים של תלות חלקית (קרבה פיזית, קשר עין וכד') עד למצב בו הוא חש בטוח מספיק כדי להתרחק לתפקד באופן עצמאי. הקצב והעוצמות משתנות בין ילד לילד בהתאם לאופיו ואופי הוריו. העובדה שנשארת איתו בגן הקנתה לו ביטחון וחופש להתחיל ולחקור את המקום, אני חושב שיש להמשיך בזה ולשחרר באופן הדרגתי ומותאם. הגבול כאן (בין הקניית ביטחון ליצירת תלות) הוא עדין מאוד ויש להתאים אותו לתפקוד של הילד ולאו דווקא לבכי שלו. אני מציע להישאר איתו פרק זמן מסוים בבוקר ופרק זמן נוסף בסוף היום. אם זה אפשרי מבחינה טכנית, לא הייתי פוסל הגדלה הדרגתית של שעות השהייה שלו בגן עד למצב של יום מלא. במקביל לזה, חשוב להבהיר לו שאת תהיי איתו לפרק זמן שלאחריו הוא יישאר עם החברים והגננת שלו (חשוב להיזהר משימוש במילים כמו- תישאר לבד או תישאר כמו ילד גדול, כמו כולם וכו'). למרות המצוקה שלו, כשאת מחליטה להיפרד נסי לעשות זאת בקור רוח, לשדר לו ביטחון, אם את תחושי אשמה כבדה וחרדה את תשדרי לו את זה בהבעותייך הוא יחוש בזה גם. אני מאמין שתהליך הדרגתי כמו גם היכרות עם הגן, הגננת ויצירת הקשרים עם ילדים אחרים יסייעו לו ועוצמת החרדה תלך ותפחת. בהצלחה ושנה טובה, קובי