חרדת נטישה

שלום ליאת, ביתי תכף בת שנתיים וחצי ולאחרונה אני מרגישה כי ה"חרדת נטישה" שכולם מדברים עליה קצת עוברת את הגבול.. הילדה לא מוכנה להתקרב לאף אחד חוץ ממני. גם לא לאבא שלה. היא לא מוכנה להישאר אצל הסבתות.. בעצם לא מוכנה לזוז מילימטר ממני. בגן אני משאירה אותה צורחת "אמא" ואז מתעדכנת עם הגננת שהיא נרגעה. יש לה אח שקטן ממנה בשנה ואני עושה כמיטב יכולתי להעניק לה את מירב תשומת הלב. בלילב היא צורחת מתוך שינה ובמהלך היום לרוב בוכה ונודניקית. אשמח לעצה, ייעוץ ו\או הפנייה לגורם הרלוונטי. תודה,

שלום טלי, לעתים קרובות, מה שנראה כמו חרדת נטישה, הוא צורך הדדי, מודע או לא מודע, של שני הצדדים. כאשר ילד אינו מרשה לאיש להתקרב אליו, מלבד ההורה המועדף, זה בדר"כ תוצאה של שיתוף פעולה גם מצד ההורה. או במילים פשוטות: זה קורה פשוט כי זה אפשרי. מה שמתחיל כהיצמדות, התרפקות או העדפה (גם מחמיאה) בשלב ההתחלתי, הופך עד מהרה לאי נוחות כובלת, במיוחד כשהמציאות תובעת את שלה. הילדה שלך, שמתמודדת את אתגרי "גיל שנתיים הנורא", מתמודדת בו זמנית גם עם נוכחותו של אח קטן, שנכנס אל חייה כשהייתה בסה"כ בת שנה. כדי שתוכל להיפרד, עליה להרגיש בטוחה, שקטה ועצמאית במידה. לצורך כך, נחוצה סביבה תומכת, עוטפת, אך גם כזו המעודדת נפרדות ויכולת. כאשר את נענית לדרישותיה ובכייה בהיצמדות, את גם מונעת ממנה את היכולת להתמודד עם התסכול הבלתי נמנע, וגם צוברת עויינות כלפיה. לכן, הפיתרון, לדעתי טמון ביכולת *שלך* להיפרד, ולאפשר לאנשים נוספים (אבא! אבא!) לקחת חלק מרכזי בטיפול בה, גם אם זה יהיה כרוך בבכי. הכתובת לעזרה במקרה כזה היא הדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים, אלא אם תצליחי בכך בכוחות עצמך. בברכה ליאת