שינוי התנהגות - בן שנתיים וחצי

שלום, כבר נועצתי בך בעבר, ועזרת לי מאוד, אני גרה בחו"ל ואין לי אפשרות להיעזר מפה, הפורום, גם התשובות לאחרים מלבדי, ממש ממש עוזר ומעורר מחשבה. בני הקטן בן שנתיים וחצי. בשבועות האחרונים, בהדרגה, חל שינוי קיצוני בהתנהגות שלו, בלי שהיה שינוי בחיינו מלבד החורף שהתחיל (אני לא אומרת זאת בציניות שכן לדעתי זו חוויה קשה עבורו כי בקושי יוצא מהבית, והקור קשה, והוא לא בגן עדיין). השינוי בהתנהגות הוא כזה: התחיל לטפס על חלונות ולנסות לפתוח, בקומה שניה, הוא מטפס ונכנס לבד לאמבטיה, הוא כל הזמן מוריד בגדים ומסתובב ערום, גם כשיש אורחים וגם כשהבית קר. הוא כל הזמן מבקש לעשות אמבטיות, וכשאומרים לו לא הוא כאמור נכנס לבד בטיפוס מסוכן (סוג של קפיצת ראש) וגם פותח ברז מים ופשוט מתקלח לבד. לפעמים אני מצליחה לעצור את זה בזמן הטיפוס לפעמים לא. אם מוציאים אותו מהאמבטיה הוא צועק ובועט ומרביץ וצובט, אתמול נתן לי פעמיים נגיחות באף שכאבו תופת. בלילה הוא צועק שלא רוצה לישון במיטה שלו ומגיע אלי למיטה (אני מחזירה אותו כמובן אך הבכי נמשך זמן ארוך ומעיר את אחיו, יש פה חגיגה בלילה), וגם ההשכבה לישון היא מאבק. להתלבש הא שונא, וכמו שאמרתי קפוא פה, הוא מסרב ובועט וצועק עם כובע וכפפות ומעיל. לפעמים הוא מסרב ולכן ימים שלמים לא יוצא מהבית. אתמול הוא בכוונה שפך צלחת קורנפלקס על הרצפה, ואח"כ העיף צלחת מרק עד שנשפכה על השולחן כי לא רוצה מרק. הוא כמובן לא קיבל אוכל אחר ומאוד כעסתי עליו. הולכים לחברים הוא צורח שהוא רוצה לחזור הביתה ולא משחק בכלל. הכל מאוד קשה איתו. בזמנו התייעצתי איתך אם לשלוח אותו לגן כעת, בהתחשב בזה שזה קשה פה מאוד העניין הזה, ובעצתך החלטתי להמתין עוד. רק שכעת אני חושבת, אולי ההתנהגויות נובעות דווקא מכך שהוא עטוף יותר מדי בבית, נמצא בין כתלי הבית הרבה כעת, כשחורף (באביב בקיץ ובסתיו הוא מטייל המון בטבע, הולך לגינות, וכולי). וההרבצות שלו זה איזה מטענים של תסכול ושעמום? אני כבר לא יודעת מה לעשות. אני מגיבה בתקיפות על ההתנהגויות, ואפילו בכעס, למשל כשהוא מרביץ לי אני ממש כועסת עליו. הוא עושה את זה ממש באלימות פנימית כזו, והוא רק בן שנתיים וחצי. אני לא רוצה להישמע נוסטלגית, אך הוא היה ילד ותינוק נהדר, נוח, רגוע ושלו, נעים וחייכן וחברותי. אין לי מושג מה קרה לו. זה תופעות של גיל שנתיים הנורא? הוא לא מגיב ל"שיחות". הוא אומר: אני לא ארביץ יותר אמא, אבל ברור לי שהוא סתם אומר את זה, בלי שום כוונה למלא את מה שאמר, פשוט רוצה מחילה...בקיצור, נורא קשה לי איתו, ממש נורא. היום הולך ככה שאני מוציאה אותו מהאמבטיה או מלבישה לו בגדים עשר פעמים ביום, מורידה אותו מחלונות, אוספת דברים שפיזר, מחזירה אותו הלוך וחזור למיטה. זה סיוט. את חושבת שכניסה לגן תקל על השעמום שלו ותספק לו גירויים כאלה שהוא לא יצטרך לעשות מה שאסור בבית? איך את חושבת יהיה יעיל להעביר לו מסר? התגובות שלי תקיפות וברורות, ככל שאפשר, וכלום לא עוזר איתו. אה, ואם זה לא ברור, הילד מקבל תועפות תשומת לב אישית, בעיקר בבקרים לפני שאחיו בא מהבי"ס. אח"כ זה כבר יותר קשה ומתייחסים הרבה גם לאחיו, הרבה מאוד אפילו. עדיין לילד הקטן יש המון תשומת לב וטיפול אישי, אני מתחילה לחשוב כבר שיותר מדי...תודה שוב!

שלום מירב, אני זוכרת היטב את פנייתך הקודמת מארצות הקור :-) מה שאת מתארת נשמע באמת לא פשוט, ועם זאת לא מאד זר להורים של פעוטות. את יודעת, מחקרים מצאו, למשל, שקבוצת הגיל הזו הכי רגישה לתופעות של אלימות הורית. הם באמת יכולים להוציא מהדעת, ונדרשים כוחות רבים לצלוח בשלום את ה'יומיות' הללו בלי להשתגע. ובכל זאת, מהתיאור שלך עלתה ארומה קלה שיכולה להחשיד לגבי קיומה של בעיה בוויסות התחושתי. אני הייתי מתייעצת עם מרפאה בעיסוק כדי לשלול זאת. זה חשוב לדעת, כי מה שנראה הרבה פעמים כהתנהגויות "דווקא", יכול להיות קשור לבעיות של תחושתיות-יתר או תת-גרייה, ואז אי טעם (וגם לא פייר) לכעוס על הילד. אני ממליצה לך לקרוא עוד באתרי ההורות על גיל שנתיים הנורא, ועל הצרכים הקוגניטיביים, המוטוריים והחברתיים של פעוטות בגיל זה. אם תרגישי שאת מתקשה לספק אותם, אפשר יהיה לשוב ולשקול שליחתו לגן. אחרי הכל, הרבה מאד ילדים מגיעים לגן מוקדם יותר, ולא קורה להם כלום. לפעמים גם שיקולים של נוחות ו"אוויר לנשימה" (של אמא) הם משמעותיים. אבל קודם - מרפאה בעיסוק. מאחלת לך חורף חמים, ואשמח לשמוע עוד עדכונים מפעם לפעם. בהצלחה ליאת

למען האמת, מאז שהוא קטן מאוד אני חושדת בזה שיש איזה תת-גרייה. למד ללכת מהר עם הרבה נפילות, כולל כאלה שהשאשאירו סימנים ובלוטות - אף פעם לא בכה. הוא ילד בלי חששות מכלום. מקבל מכות וממשיך הלאה. במקביל הוא דורש (ומקבל כמובן) המון חיבוקים ומגע גופני, המגע שלו לפעמים מאוד "מחוספס" - הוא נוחת עלי ומחבק. הוא אוהב לנגוח ראש כשהוא כועס ולפעמים אני תוהה איך לו לא כואבות הנגיחות האלה - כי לי זה ממש כואב עד דמעות. הוא ילד מאוד פיסי, מאוד מאוד. מצד שני, האם בעיה כזו יכולה להתעורר רק בגיל שנתיים וחצי? כלומר, גם קודם הרגשתי בתת הגרייה הזו, במובנים מסוימים, אבל ההתנהגות שלו לא היתה כזו "דווקאית". הוא לא היה נכנס 15 פעמים ביום לאמבטיה בקפיצת ראש, הוא לא היה מרביץ לי, או לכל מי שאומר לו לא. אני אנסה לברר את זה. בזמנו חשבתי שלאחיו יש בעיה הפוכה (חשש מהמון רעשים, פחד מגובה וכולי), ולא הצלחתי פה למצוא מישהי שתיתן לי שירות של ריפוי בעיסוק. אנו במדינה לא מאוד מפותחת מהבחינות האלה. תודה רבה, שוב, זה מאוד עוזר לי ההתייעצות הזו פה, ואני מקוה שאצליח לקדם את העניין, וגם אם לא חשוב לשים לב שאולי חלק מהדברים קשורים לעניין הזה.