יחסים בין אחיות - עזרה

שלום ! אני אמא לשתי בנות נפלאות, הגדולה בת 15, והקטנה בת 9. שתיהן תלמידות מצטיינות, אהובות על חבריהן ועל מורותיהן, וילדות פשוט טובות. אין לי ספק שהגדולה שלי אוהבת את אחותה הקטנה, אך כל הזמן מפגינה כלפייה חוסר סבלנות, היא לא נחמדה אליה ומרוחקת ממנה. לעומת זאת עם חברותיה היא מגלה אהבה גדולה, נתינה, נשיקות, חיבוקים, וגם היחס כלפיה מצידן זהה. הקטנה פיקחית ושנונה ולא "פריירית" בכלל, אין היא נשארת "חייבת", אך יחד עם זאת היא מפרגנת לה בלי סוף, מחבקת אותה, ומגלה כלפייה אהבה גדולה למרות הכל, ולפעמים גם למרות הדחייה שהגדולה מגלה כלפייה. אני מודעת לגיל בו נמצאות בנותיי, האחת בגיל ההתבגרות עם כל המשתמע מכך: התעסקות בעצמה, חוסר סבלנות, עיקשות, צדקנות וכל מה שהגיל הזה מביא איתו. והקטנה פשוט קטנה ממנה בשש שנים עם כל המאפיינים של הגיל שלה. דיברתי איתן אינספור פעמים, אך במיוחד מהגדולה אני מצפה שתגלה יותר בגרות וסבלנות, ושתנהל את עצמה איתה כמי שגדולה ממנה בשש שנים. אין לי ספק שלקטנה יש "תרגילים" משל עצמה, ואני לא מקלה בכך מפאת גילה. אני חוזרת שוב ואומרת, שאין לי ספק שהמתבגרת שלי אוהבת מאד מאד את אחותה, אך בכל זאת מפגינה כלפייה רגש מנוגד. כל שיחותי איתה לא עוזרות. היא מבינה שבידה הכח לשנות את היחסים ביניהן אם רק תגיב בצורה בוגרת, היא משתדלת בדיוק יומיים ואז שוב חוזרת לתגובותיה הישנות. לי אישית יש אחות שגדולה ממני ב16 שנים, והיחסים בינינו אינם טובים, לאורך כל השנים היא גילתה כלפיי קינאה, וכעס, מה שהוביל את היחסים בינינו ליחסים מרוחקים. אני מודה שהרבה פעמים אני חושבת על זה, ומפחדת מאד שזה יקרה פה. אני רוצה לציין, שהגדולה והקטנה גדלות בבית חם, עם המון אהבה ונתינה, כששתיהן יודעות שאף אחת לא מקבלת יותר מהשנייה ברמה הריגשית והחומרית. אני לא יודעת מה לעשות, אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים עצובה, ומפחדת שהן לא יהיו קשורות, ניסיתי לשנות את המצב בעזרת שיחות, באי התערבות, ובכל מיני טקטיקות, שום דבר לא עוזר. אני יודעת שאולי צריך להרפות, ולתת לזמן לעשות את שלו, אבל מאד קשה לי! אשמח לקבל תשובה והדרכה במהרה, תודה רבה!

שלום ליבי, יחסי אחים הם עניין מורכב וסבוך, טעון רגשות, המלווה אותנו לאורך חיינו שנים רבות, יותר מאשר יחסי הורים ובנים. באיזשהו אופן מוזר, ככל שההורים לחוצים סביב הקשר בין האחים, ומרגישים צורך לאלץ אותם לאהוב זה את זה, הסיכוי לכך פוחת. בשנות הילדות, תופעות של קנאה ועויינות בין אחים, נפוצות מאד, כולל ביטויים גלויים של תוקפנות. ניסיונותיהם של ההורים לשפוט, להפריד, לפצות את ה'חלש' ולרסן את ה'חזק', ולכפות על האחים "אהבה" בכל מחיר, עלולים להחריף את תחושות הקיפוח, העויינות והקנאה, ולדחוק את הילדים ל'נישות' קבועות של "טוב" ו"רע". בדר"כ הילד הגדול נדרש לוותר ולהתחשב, בעוד הילד הקטן וה'חלש' נתפס כקורבן. בעיני, חשוב לכבד את רגשותיהם של הילדים, ולאפשר להם להרוויח את אהבת האח בכוחות עצמם. כאשר אנחנו נשארים ניטרלים ולא שיפוטיים, יש סיכוי טוב שהילדים ילמדו להסתדר, ויפתחו בסופו של דבר מערכת יחסים שיש בה כבוד, התחשבות ודאגה הדדית. לכן, התשובה שלי אולי לא תשמח אותך, אך היא די פשוטה ואפילו בוטה: באופן מוזר, כאשר תסכימי לחיות בשלום גם עם הרעיון שבנותייך לא ימותו אחת על השניה, ואפילו רשאיות לבחור *שלא* להיות חברות, תגבירי את הסיכוי לכך שהן יבססו יחסי קרבה. ככל שתלחצי ותעשי מזה עניין גדול, כך הן ילמדו שיש ביכולתן להפעיל אותך באמצעות הקונפליקט והריב. לסיכום, התשובה שלי היא - כן. יש להרפות ולתת לזמן לעשות את שלו. בהצלחה ליאת