האם לאפשר לילד לשחק משחקי דמיון "אלימים"

שלום, המנעות מחשיפה לביטוי אלימות כמו אני יהרוג אותך, אני אטרוף אותך, אני אתן לך בוקס, אני אשבור לך את העצמות (ספר הג'ונגל מסתבר) כמעט בלתי אפשרית. ילדי אינו אלים כלל, במשחקי הדמיון הוא אומר אני יהרוג אותך וכדומה... כיצד עלי להגיב? למנוע ממנו להשתמש בביטויים כאלה או שמא לאפשר לו לפרוק את זה במשחקי דמיון?

הי אפשר לומר באופן כללי שמשחקי דמיון אצל ילדים מאפשרים מעין סובלימציה של סיטואציות היכולות להתרחש במציאות. נתת דוגמא מצוינת איך הבחירה בחיי "הגונגל"- מתארת מצבי השרדות שונים וסוג של 'קורס הכנה' לחיים הכולל שמירה על טריטוריה, הגנה על העצמי ותקיפה במצבי איום. הסימולציה מאפשרת מימוש של התנהגות תוקפנית שידועה כאיננה מקובלת במרחב החברתי מבלי להקנס על כך. עצם זה שאת רואה הבחנה בריאה של ילדך בין המשחק למציאות- יכול להיות מרגיע בשבילך. זה עדיין לא אומר שהוא יעביר דפוסים אלה לתוך החיים האמיתיים אלא מצביע אולי על צורך טבעי לחוות את עצמו בעל עוצמה ויכולת לשמירה עצמית. אני חושבת שרק במצבים קיצוניים באמת כמו פגיעה ממשית וסיכון בתוך המשחק חשוב לתווך ולהתערב. לכן יש למשחק הסימבולי אצל הילד איכות תרפויטית משום שהוא מאפשר להרחיב את הספקטרום של הזהות ועוזר להשיג אבני התפתחות שונים.

שלום רב, ילדים אכן נחשפים למסרים בעלי גוון אלים דרך כל סוגי המדיה, וגם בסביבתם המיידית. מחקרים שבדקו את השפעותיה של הטלוויזיה, למשל, על התנהגויות אלימות אצל ילדים, הניבו תוצאות שאינן חד משמעיות. כך, למשל, ראו כי ילדים עם פוטנציאל לתוקפנות הפגינו התנהגות תוקפנית לאחר צפייה במודל אלים, בעוד ילדים שאינם אלימים לא התנהגו כך. משחקי דמיון, כפי שנכתב כאן, ממלאים תפקיד חשוב בחיי הנפש של ילדים, והם מאפשרים עיבוד ועידון של דחפים תוקפניים וקונפליקטים תוך-נפשיים. נדמה לי שאין טעם לנסות ולעצור את משחקי ה'כאילו' של הילדים. כחלק מחינוך להתנהגות בלתי אלימה חשוב לבסס אטמספירה רגועה ושוחרת שלום בבית (לא על חשבון גבולות!), ולחזק אצל הילדים עמדות ועיסוקים פרו-חברתיים, הכוללים התחשבות בזולת, חמלה, ושיתוף פעולה. בברכה ליאת