בן 14 עם תסמונת אספרגר

יש לי בן עם תסמונת אספרגר בכיתה ט. השנה חווה פעמיים אכזבה מצד בנות שכבתו. הוא חש תסכול עמוק מאוד נוכח דחייתן של הבנות אותו. הוא אומר כי נגזר עליו לחיות ללא בת זוג וללא ילדים. הוא כל פעם מתאר מחדש כיצד הוא נדחה על ידי בנות ונותר פסימי מאוד בחשיבתו, מצייר תמונה שחורה ללא כל אופציה לתיקווה. הוא כ"כ מתוסכל עד כדי כך שהוא מספר שיוכל להתנשק עם המחשב ותו לא. הוא משמיע באוזניי אמירות כמו: אין לי חשק לחיות, אני שונא את עצמי, טוב מותי מחיי, אני יוצר נזק לכולם ובעיה בעצם קיומי, וממשיך בסידרה של האשמות והלקאה עצמית כמו לא לאכול כל היום, בכיות כל יום שבת וכו'. הוא אינו מסוגל לומר מילה טובה על עצמו או משהו חיובי בחייו. מה לעשות? כיצד לעבור את גיל ההתבגרות בשלום?

היי, אני חושבת שללמד אותו שכל דבר בא בעיתו וכל עקבה זה לטובה. להגיד לו שהעולם לא בורח. יחד עם זאת אולי שלא תהיה לו חברה מהכיתה והשכבה. יש גם מסגרות לאספרגרים. עדי

שלום ליאורה, ההתמודדות עם תסמונת אספרגר, כפי שאמרה לי לא מזמן אמא כמוך, היא מרוץ מרתון ללא קו סיום. כמו כל תסמונת כרונית אחרת, גם כאן הבעיות והקשיים משתנים ו'מתעדכנים' עם הגיל, מציבים אתגרים חדשים, ותובעים היערכות מסוג שונה. למרבה המזל, כיום הצטבר לא מעט ידע בתחום, והיכולת לעזור לילדי הPDD הולכת וגדלה. הדאגה שבנך מעלה בפנייך - כמה אירוני - משותפת כמעט לכל בני ה-14, המוצפים מאד בתקופה זו של חייהם בדחפים ומשאלות הקשורים ליחסיהם עם בנות. זהו גיל של סערות, דחפים, תקוות, ותנודה מתמדת בין תחושת אומניפוטנטיות (אני כל-יכול) לתחושת חוסר אונים וייאוש. הגיוני להניח שאצל מי שממילא מתקשה בהבנת הכללים החברתיים - המצוקה חריפה יותר, ותחושות הייאוש וחוסר האונים מכאיבות יותר. אני ממליצה מאד על סיוע רגשי פרטני, אצל פסיכולוג מומחה בעבודה עם מתבגרים על הספקטרום. תוכלי להתעניין במרפאת "בית אחד" ברמת חן. בהצלחה ליאת

יש תוכנית של החברה למתנסים שנקראת "רעים". אני בתוכנית הזאת ואני מאוד מרוצה. זה תוכנית לפיתוח כלי התמודדות עם קשיים חברתיים ויש להם קבוצות, ילדים, נוער, צעירים ובוגרים. עדי