ויכוחים במשפחה

מידי פעם יש לנו ויכוחים שונים עם הילדה המתבגרת שלנו. במסגרת הויכוח הטונים עולים והיא לפעמים גם מתחצפת. האם אנחנו כהורים יכולים להגיד לה שאם היא ממשיכה להתחצף אז אין לה מקום אצלנו בבית ושתצא מהבית? אם התשובה כן, אז כיצד אנחנו כהורים מתמודדים עם עזיבתה את הבית ? מחכים שהיא תחזור לבד ? מחפשים לאן היא הלכה ? בקיצור, מה עושים אם היא באמת יוצאת מהבית במקרה כזה. אם התשובה לא, איזה פתרון יצירתי יכול לעזור לנו למנוע מהסיטואציה לחזור על עצמה ?

שלום יוסי, כמו שאתה כבר מבין לבד, לא כדאי לאיים בסנקציות שלא נוכל לעמוד בהן. יש כאן פוטנציאל לנזק כפול: א. אנחנו גוזרים על עצמנו כמה שעות (ואולי יותר) של דאגה. ב. אנחנו מלמדים את הילדה שלמילה שלנו אין ערך (הרי אנחנו לא באמת מתכוונים לסלק אותה מהבית, ולכן העונש אינו מרתיע ואינו משיג את מטרתו). אכן נדרשת כאן יצירתיות. אני יכולה לחשוב על שתי אסטרטגיות כלליות. האחת, הגדרה מחודשת של המושג "חוצפה". אתה יודע, ילדים מתבגרים הם "יצורי-פרא", המו?נעים לעיתים קרובות ע"י סערה הורמונלית ומאבק נורמלי ובריא(!) על זהות ונפרדו?ת. בגיל זה הסערות אכן דרמתיות, ואפשר להיות מעט יותר סלחניים לביטויים הנפלטים להם ב"עידנא דריתחא". אפשר להחליק לה קצת, כאילו לא שמעתם, ובכך לחסוך את המהומה מלכתחילה. אם בכל זאת נחצו הגבולות, ונאמרו מילים שאינכם יכולים להבליג עליהן, אני מציעה לעבור לאסטרטגיה השנייה, והיא נקיטת פעולה נחושה, אך כזו המכינה את הנערה לעולם המבוגרים. אני מתכוונת לניתוק מגע, ממש כפי שהייתם עושים לו אחת השכנות שלכם דיברה אליכם באופן בוטה ומעליב: התרחקות, הימנעות ממגע ושיח עד יעבור זעם. כהורים, לא נוכל לסלק את הילדים שלנו מהבית, וגם לא להסתלק מחובותינו ההוריות. אך נוכל לתת לנערה שהתחצפה את התחושה שהיא "הפסידה" אותנו למספר שעות (ואפילו יותר), הפסידה את הצ'ופרים מאיתנו, ואת הנחמדות שלנו, עד יעבור זעם. אני מציעה להינתק *רק* עד שהכעס שלנו נרגע באופן טבעי, ולא להיכנס לתקופות ממושכות של ברוגז שרירותי. אחרי הכל, מדובר בנערה מתבגרת, שזקוקה עדיין לנוכחות הורית תומכת, גם אם היא קצת 'בועטת' לפעמים. מה אתה אומר? ליאת