רגיעה ושוב ירידה...

היי ליאת כתבתי אז, רגע לפני שנכנסנו לתהליך של הדרכה, בנוגע לקושי עם הבת הגדולה בת ה 4(קשיי התארגנות בבוקר,מאבק כוחות, לעיתים אלימות וכו) רציתי לעדכן כי התחלנו בתהליך, שם הבנו כי משהו בספונטניות שלנו כלפיה, השתבש, מרוב חיפוש אחר "מתכון"או משהו בטוח שיפחית את הקשיים. מה סשאני עושה עם עצמי בינתיים,זה כמה שיותר : א- להשאר רגועה מולה כשמנסה לבדוק גבולות, להוציא את עצמי מראש ממצבים עם פוטנציטאל למאבק (למשל כשמשכיבים בערב,אומרת שרוצה "לסדר רגע את התחתונים" ואם פעם הייתי ממתינה עד שתסדר ומתעצבנת, היום אני אומרת לה שאני יוצאת וכשתסיים לסדר אשוב ואהיה איתה לומר לעילה טוב ולכסות- וזה עובד יופי), וגם, לחזור למקומות בהם אני מערסלת או מרימה אותה, כשבא לה להתפנק. גיליתי בהתרגשות, כי כשבתי בת השנה וחודש החלה ללכת, אני רואה שכל אחת מהן,בדרכה, היא "גם קטנה וגם גדולה" ולא "או או"- בטח כפי שאני עצמי רוצה להתרפק,להתפנק ולנוח. למה אני מקדימה ? א כדי לשתף בהתקדמות, אבל גם כדי לתהות, מה קורה באתם מצבים בהם עדיין היא מתקשה להכיל תסכול (נניח ביקשה ממתק ונאמר לה כי תקבלו אחרי האוכל. היא כעסה, נדנדה לי ואחרי שהסברתי לה פעמיים או שלוש, התעסקתי בענייניי ואז החלה לעשות תנועות של בעיטה, בתחילה באויר ובהמשך ממש אליי.אמרתי לה "סליחה,אני לא מרשה,לא נעים לי ועכשיו אני לא רוצה להיות איתך כי את בועטת" והתרחקתי..התחלנו לאכול והיא אומרת "אני אתנהג יפה" שוב ושוב.. ואני המשכתי לאכול כששוב אמרתי לה שהיא לא התנהגה יפה ואני עדדיין כועסת.ואז כעבור זמן קצר לתדהמתי היא ממש הרביצה. הרמתי אותה בתקיפות והנחתי אותה על הספה ואמרתי לה שעכשיו תשאר רחוקה.. בסופו של דבר היא נדנדה עד שנרגעה,אכלה ואז בקשה את הממתק והחלטנו שלא מגיע לה (הרביצה כדי לקבל ממתק) וזה מה שהסברנו והיא "השלימה עם זה". יש לי תחושה שבגדול עשיתי דבר נכון אבל שוב, למה זה שוב קורה? האם זו תנודתיות מעצם מערכת החסים? האם משהו אחר? מה אני לא עושה שמכחיד את ה"קטעים" האלה לגמרי אגב זה קורה עכשיו הרבה פחות, קשה לי אפילו להעריך

גלית היקרה, לגדל ילדים להיות הורים זה לא פשוט (ולי יש ארבעה...). העבודה היא יומיומית וללא חופשות (24/7). מאוד התרגשתי לקרוא את מכתבך. נראה שאת משקיעה משאבים רבים בחינוך הילדה, ובחרת להעזר בהדרכה בעת הקושי - ועל כך יישר כח. התפקיד שלנו הוא באמת להיות עקביים ולא להתייאש. בסופו של דבר המאמץ ישא פרי - רק שהתהליך אינו מיידי. הדיבור הפנימי שלך - מצויין. בנוסף, אני מקווה שאת מוצאת את הזמן גם לעצמך, כמו: התעמלות או פגישה עם חברות. מאוד חשוב - אמא טובה זו אמא שקודם כל דואגת לעצמה, כדי שיהיה לה כח לטפל בילדייה בדרך הטובה ביותר. שולחת לך הרבה עידוד על הדרך וכוחות להמשך. שירלי

שלום גלית, אני שמחה לקרוא שאת נעזרת ורואה שינוי. יופי. ובכל זאת, אם כבר פנית, אשתף אותך במחשבות שלי על האירוע שתארת. את יודעת, בתך בת הארבע היא אמנם בתך הבכורה והגדולה, אבל צריך לזכור שמדובר בילדה רק (!) בת ארבע, וכשמדובר בסנקציות שאנו נוקטים כלפי ילדים בגיל זה, הן חייבות להיות מידתיות ומותאמות ליכולתם הרגשית. לפעמים אנחנו נאלצים ללהטט בין שני מצבים בעייתיים. האחד, שהילד שלנו מכעיס נורא, עובר את הגבול, ואז מבקש סליחה מתוך ציפייה שנמחל לו בתוך רגע כאילו לא קרה דבר. מצב בלתי רצוי שני, הוא כאשר הילד שלנו *באמת* מביע חרטה ו*באמת* רוצה להיות ילד טוב, ואנו ממשיכים להקשות את לבנו, ולא נותנים לו הזדמנות לרדת מהעץ. במצב הראשון, הילד לומד לצפצף על דמות הסמכות, ובמקרה השני הוא צובר טינה ומרירות. נדמה לי שכדי שהחינוך לגבולות יהיה יעיל, חשוב לנסות למצוא את האיזון בין שני מצבי הקיצון הללו. יכול להיות שבמקרה שתארת, אפשר היה לתת לה סולם לרדת מהעץ, ולהבטיח לה ממתק בהמשך היום. זכרי שעבור ילדה בת ארבע, להתאפק זה לא דבר פשוט, בטח כשהיא נדרשת "להתנהג יפה", בלי שבעצם ברור לה לגמרי מה זה אומר. נסי להישאר ברורה יותר וגמישה (למשל "אני מבינה שאת מחליטה להתנהג יפה ואני שמחה על כך. בואי נסיים לאכול ונדבר על הממתק מאוחר יותר"). כך נשארת לה התקווה, ומתגברת המוטיבציה להיות טובה ולשתף פעולה. בהצלחה ליאת

היי ליאת את צודקת בכל מה שאמרת ודווקא במקומות הללו אני כל הזמן משאירה את התקווה ואומרת שהיא תוכל לקבל אחר כך ממתק,סיפור, או כל דבר מה שאי אפשר לתת לה כעת מכל מיני סיבות. אני מציעה לה אפילו ,כשהיא סוערת, "גום" שזו מילה של שתינו שמשמעותה "להיות אצל אמא בידיים" (לא כשהיא מרביצה כמובן).תקווה אני מציעה וגם תדירות התנהגויות אלו פחתה מאוד ועדיין שאלתי היא כשהן מופיעות- למה הן כבר לא נעלמות....