חרדת נטישה??

בתי בת שנה ותשעה חודשים. ב1.9 נכנסה לגן בפעם הראשונה (הייתה איתי בבית עד עכשיו). בגן היא נהנת מאוד ואפילו פרידת הבוקר נעשתה קלה יותר. הבעיה היא בבית: היא נצמדת אליי בכל רגע, בוכה כל הזמן "אמא,ידיים" גם כאשר אני יושבת על ידה, לא מוכנה שאף אחד אחר ייגע בה.אני לא יכולה להסתובב בבית מבלי שהיא תראה אותי ותבכה. בלילות היא בוכה מתוך שינה ומתעוררת המון המון פעמים. כבר עבר חודש ואין שום שיפור באופק.לציין שזו ילדה עצמאית מאוד,נהגה לישון לילה שלם ולהתרחק ממני בקלות.יכול להיות שזהו שלב טבעי אבל...המצב זר לי, מתיש אותי ומביא עימו הרבה חוסר-שקט וכעס מצד שתינו. האם יש דרך להקל? מה עושים עם "ההידבקות" הזו אליי? איך להגיב?

שלום רב, למרות שחלף חודש ימים מאז האחד בספטמבר, בגלל רצף החגים לא ניתנה לילדים (בעיקר הצעירים שבהם) הזדמנות לחוות רצף של שגרה במסגרת החדשה. עבור ילדה כה צעירה, גם הפסקת סוף השבוע יכולה ליצור משבר זמני של הסתגלות מחדש לגן, ולכן המצוקה העכשווית שלה עדיין לגיטימית, למרות אי הנוחות שהיא יוצרת לשתיכן. כאמא, עליך לעשות מאמץ להכיל את הקשיים הללו, שאמורים לחלוף ככל שתתרגל לגן החדש. זכרי שתגובות של כעס ואי שקט מצידך עלולות להחריף אצלה את תחושת המצוקה (אני בכוונה לא משתמשת במילה "נטישה", אך משהו מהארומה שלה קיים בכל זאת). נסי לגייס עוד סבלנות ורוח טובה, ולהישאר זמינה פיזית ורגשית עבור בתך, שעדיין מאד מאד קטנה וזקוקה לך. בהצלחה ליאת