בקשה לייעוץ...

בס"ד בוקר טוב! לאחרונה נתקלנו בבעיה מסוימת אצל בנינו בן ה-7, הוא לוקח לנו מהארנק או מהמכנס סכומים שונים של כסף. ואנו לא יודעים איך הכי נכון להגיב, כשאנו שואלים אותו מהיכן הכסף הוא טוען כי מצא אותו כל פעם במקומות שונים ברחוב. ואנו יודעים כי הוא לקח .. מה עושים? אציין כי לא חסר לבני כלום, לא מבחינה חומרית ולא נפשית. לאחרונה נולד לו אח קטן, אך גם אם זו דרך אולי להשיג יותר תשומת לב, מהי התגובה הכי נכונה במקרים אילו על מנת של יחזרו. דבר נוסף הוא שהוא לא עושה/קונה בכסף הזה , הוא רק אוסף אותו... האם אני אמורה להוכיח אותו ולהגיד לו שאני יודעת שהוא לקח(למרות שהוא מכחיש) או משהו אחר ?? תודה ויום טוב, אפרת.

שלום אפרת, כדי לא לחזור על עצמי, אני מעתיקה למענך שתי תשובות קודמות שנתתי בנושא זה לא מזמן. אם תרגישי שלא קיבלת מענה, את מוזמנת לשאול עוד - ילדים גונבים מכל מיני סיבות, ומרביתן אינן קשורות לחסך חומרי כלשהו, אלא לקשיים בשליטה על דחף ולנטייה אימפולסיבית. כמו שנכתב כאן לא פעם, כאשר ילד מתנהג בצורה שלילית, עליו ללמוד שלהתנהגותו יהיו תוצאות בלתי רצויות. כשמדובר בגניבה, הורים נוטים להגיב או בהתעלמות והפחתה בחשיבות המעשה ("ניצנים של העלמות חפצים") או בזעם רב ("הגבתי בחומרה רבה"). לא ברור לי כיצד הגבת, ומה נדרש מהילד מעבר להבטחה שלא יחזור על כך. בעיני, חשוב מאד לדרוש מילד שגנב לשאת בתוצאות באופן מיידי, דהיינו - להחזיר את הגניבה לבעליה, כולל התנצלות ובקשת סליחה מהקורבן עצמו (ולא רק בפנינו). כך מתנסה הילד בתוצאה בלתי נעימה בעליל של מעשיו, תוצאה שתזכיר לו בפעם הבאה שייתקל בפיתוי, שאולי לא כדאי. בנוסף, כדאי מאד לנסות ולתרגל את "שריר ההתאפקות", ולאמן אותו בעמידה בפיתויים. השאירו את ארנקו של האח בהישג יד, עם סכום כסף מפתה, ובסוף היום, שבחו אותו על כך שלא נגע בכסף. ("כל הכבוד! היה כאן המון כסף, ולא נגעת בו. ככה מתנהג ילד ישר. אנחנו גאים בך"). נצלו אירועי 'חדשות' בהם מדברים על גניבות ומעילות כדי לדון עם הילדים על ערכים של יושר, הגינות ואזרחות טובה. כדאי לזכור שילד בן 7 אינו גונב בגלל נטיות קרימינליות, אלא בגלל שמערכת הערכים שלו, כמו גם ההתפתחות המוסרית שלו, לא הבשילו עדיין. אם, למרות כל זה, הגניבות נמשכות, פנו להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. *** גניבות אצל ילדים צעירים יכולות להיות קשורות לקושי בדחיית סיפוקים. כלומר: אם אני רוצה משהו, הוא חייב להיות שלי ומיד. תוכחות ואיומים לא תמיד יעילים במקרים כאלה, לפחות כל עוד לא מטפלים בבעיה האמיתית. היכולת לדחות סיפוק ולשאת תסכול ("אני מאד רוצה, אבל אין, אז אני אתאפק ואחכה עם זה") היא יכולת נרכשת, וכהורים יש לנו תפקחד מכריע בהקנייתה ההדרגתית. הורים "טובים מדי" המעניקים לילדיהם בלי סוף, חוסכים מהם את ההזדמנות ללמוד להתמודד עם אכזבה ותסכול. במקרה של בנך, לדעתי יש לפעול בשני מישורים. ראשית יש לגבש אופן תגובה חד משמעי ועקבי בכל פעם שמתגלה גניבה. כלומר - לגרום לו להחזיר את הגניבה, להתנצל ולהפעיל סנקציות מתאימות והולמות את ה'עבירה'. זכרי שעונש שרירותי וכבד מדי יכול להחמיץ את מטרתו ולגרום לתחושת מרירות וזעם. במקביל, אני חושבת שעליכם לקבל הדרכת הורים, שתסייע לכם לבסס יכולת טובה יותר של הצבת גבולות. זה חשוב תמיד, וחשוב אפילו יותר מול ילד אימפולסיבי, הסובל מהפרעת קשב וריכוז. בשמחות ליאת