חרדות

שלום! בני בן 12 סובל מזה כשנה וחצי מפחד להישאר לבד בבית.התחיל כאמור לפני שנה וחצי כשהתחלתי לעבוד אחרי הרבה זמן שעבדתי מהבית. בהתחלה הכל היה בסדר היה מגיע לבד הביתה והסתדר מצויין-כעבור חודשיים התחילו הפחדים.לשכנה בבניין הסמוך פרצו את הבית ומאז פוחד מפורצים וממחבלים. עלי לציין שבני הוא ילד מאוד חכםשמודע לכך שכלום לא יקרה לו בבית הוא מוגן (הדירה בקומה 5 עם סורגים) אך עדיין איו מסוגל להתגבר על פחדיוניסינו טיפול אצל פסיכולוג התנהגותי המטפל בשיטת הביו פידבק-הטיפול עזר רק במעט ולתקופה מסויימת אפילו נכנס הביתה לבדו לכמה דקות מיוזמתו.אך כאן זה נעצר-ומכאן גם חזר כמעט לנקודת ההתחלה עם הזמן.בגלל חוסר שיתוף פעולה מצידו (לא הסכים יותר להתקדם ולהעלות את מס' הדקות להיותו לבד בבית, התחמק ממצבים שייגרמו לו להישאר לבד) הפסקנו את הטיפול. שאלתי היא כיצד אני עוזרת לו להתמושש עם הפחדים? עם הזמן גם ביטחונו העצמי ירד ומרגיש גם רע חברתית ואני מניחה שזה קשור. מה עושים? אל מי עוד פונים? האם לטפל? האם להניח? אני חייבת לציין שמצב זה גורם להרבה מתח במשפחה. אנחנו כל הזמן עסוקים במי יישאר איתו , הוא נאלץ לבוא איתנו (למורת רוחו) כמעט לכל מקום וזהו מצב כמעט בלתי נסבל. אודה לתגובתך המודאגת

שלום רב, חרדה שנמשכת כבר שנה וחצי בהחלט מצריכה התערבות, שכן יש לה השלכות על תפקוד הילד והמשפחה כולה. כמו שציינת נכון, לחרדה יש מרכיב לא רציונלי, ולכן קשה מאד 'לתקוף' אותה באמצעות הסברים הגיוניים. המחיר הכבד ביותר קשור למעגלי ההימנעות, העלולים לגבות (ואולי כבר גובים) מחיר רגשי וחברתי יקר. בנוסף, כפי שאת מתארת, קיים מערך שלם של רווחים משניים: החרדה של הילד מעניקה לו מעמד מיוחד ומנהלת את כל הבית סביבו. הילד נשאר צמוד אליכם, גם אם למורת רוחו, ונהנה מהתחשבות ותשומת לב שלא היו אלמלא החרדה. לכן, יש לטפל בשתי רמות. ראשית, לנסות להפחית למינימום את הרווחים המשניים, דהיינו - להחזיר את החיים לשגרה ולנסות לא להשתתף במשחק עפ"י הכללים שלו. אני מתכוונת לכך שאי הנוחות תהיה בעיקר שלו, גם אם יהיה עליו להיגרר אחריכם לכל מקום. יש לנסות ולהימע מסידורים מיוחדים או מהישארות בבית של אנשים נוספים. אי הנוחות הזו (שהיא לגמרי אמיתית ומצערת) אמורה להיות בת-ברית שלכם ולהביאו לשיתוף פעולה בטיפול. העניין השני הוא כמובן הטיפול עצמו, וכדאי להגיע אליו ממקום 'בשל' יותר ומתוך הבנה שהמצב לא יוכל להימשך יותר. אני ממליצה מאד על טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, שיכול להיות משולב גם בתרופות ממשפ' ה-SSRI. הטיפול בהחלט יכול להיות קשה עבורו, ויש לצפות לגילויי התנגדות. כאן אני דווקא ממליצה מאד על התגייסות משפחתית, שתכוון לעידוד ושמחה אמיתית גם מול הישגים 'קטנים'. בהצלחה ליאת