מנהגים "מגונים"

הי, ביתי בת 3.5 ינקה עד גיל 1.5, לא מצצה מוצץ. אני אם חד הורית המתגוררת עם ביתי אצל הורי ושלושתינו מספקים לביתי הכל (אהבה רבה, פינוקים, צעצועים למכביר וכד') ביתי נבונה מאוד לגילה (כותבת שמה, כותבת מספרים, יודעת חיבור מספרים מאחד עד עשר וזה בא ממנה) הבעיה בהרגליה המשונים החלה בגיל שנתיים בערך, שבו החלה לכסוס ציפורניים (גם ברגליים )-:)והעור מסביב עד זוב דם, לאכול נזלת יבשה (להעבירה מהאף לפה, לנשוך את פנים השפתיים ולקלף את השפתיים עד זוב דם. היא סובלת מכאבים בחלקים בהם היא פוגעת. אני נסיתי בתחילה להתעלם אך הרגלים אלו אינם מפסיקים אלה מחמירים. איך לדעתך אני אמורה להגיב (אם בכלל) בכדי למנוע הרגלים "מגונים" אלו? אשמח לעזרה/ תשובה.

שלום קרן, התנהגויות של פגיעה עצמית מהסוג שאת מתארת מגיעות בדר"כ כדרך לשכך מתחים ורגשות עוצמתיים אותם היא מתקשה לווסת בדרך אחרת. גמילה מכוונת מכסיסת ציפרניים אינה מומלצת בדר"כ בגיל צעיר כ"כ, מאחר ויש קושי לגייס לצורך כך את המוטיבציה הפנימית החזקה הנחוצה לתהליך. תוכלי לנסות, במקום זאת, לעודד אותה לפעילויות חלופיות, כמו לישת פלסטלינה, מעיכת "כדור עצבים" או משחק עם חפץ מעניין כמו שרשרת קטנה, גומיה או פתיל צמר. על אכילת הנזלת מומלץ להעיר, ולבקש להימנע מכך בחברת אנשים. תוכלי להסביר ולומר שהמראה מעורר אי נוחות ואינו נעים לאנשים אחרים, ולכן (מתוך התחשבות באחרים) עליה לחדול מכך, לפחות בפרהסיה. במקביל לפעולות הללו, חשוב לנסות להפחית גורמי לחץ אפשריים בחייה, כולל למשל לחץ להישגים אורייניים, ולהשתדל להימנע מהתפעלות יתר מתחומים ספציפיים שעלולים ליצור בה תחושה של ציפיות מכבידות ממנה. בברכה ליאת