חוסר ביטחון שמשפיע

שלום! קוראים לי איתן, אני בן 23 ויש לי חברה שלוש שנים. כשהייתי ילד קטן, עד גיל 15 בערך הייתי מחוסר ביטחון. הייתי נמוך וצנום יותר מכל החברים לכיתה. רק לאחר מכן ובהמשך הצבא גדל לי הביטחון וגם הייתי מפקד. אך, אני מרגיש שחוסר הביטחון והחשש ממה יחשבו עליי שהיה פעם משפיע מאוד על מערכת היחסים שלי. חברה שלי היא בדיוק ההפך ממני, היא מסמר הערב, מוחצנת אוהבת לצחוק בכל רם, בעוד שאני הרבה יותר מופנם ממנה. כשאנחנו לבד אני הכי נהנה מהתכונות האלה, אך כשאנחנו במסיבה או באירוע משפחתי, אני מעיר לה לפעמים על זה שיותר מדי שומעים אותה. עוד מקרה שקרה היה שהיינו באיזשהו מסעדה מהשעה 6 עד 7,והיא שכחה את משקפי הראיה שלה בבית. במסעדה היא הייתה בלי משקפי ראייה, וביציאה כשכבר החשיך היא שמה את משקפי השמש שלה כדי לראות לאן אנחנו הולכים בחנייה עד לאוטו. מדובר בהליכה של דקה. אני מאוד התנגדתי שהיא תלך עם משקפי שמש כי זה מוזר ובעיקר פחדתי שיחשבו עליה דברים לא טובים. היא לקחה את זה מאוד קשה ואמרה לי שלא יכול להיות שאכפת לי יותר מה שחושבים אנשים זרים אחרים מהטובה האישית שלה, שהיא באמת רוצה לראות לאן היא הולכת . אני הצטערתי כמובן שלא ידעתי שזה גורם לה להרגיש ככה, אבל באמת שזה הפריע לי מאוד. בכל פעם אני אומר לחברה שלי שאני לא אעיר לה יותר, אבל הדברים האלו מפריעים לי כל כך ואני לא מצליח למנוע מעצמי לא להעיר לה. אנחנו עשינו המון שיחות לגבי כזה, והיא נורא פגועה ממני, וכל פעם היא מעלה את זה בכיס. מפחיד אאותי שיגיע יום שהיא תרצה להיפרד ממני כי היא לא תהיה מאושרת. אני כבר עכשיו שם לב שיש לה מטענים לגבי כל ההערות שלי, שהיא גם חושבת שאני מנסה לשנות אותה. הייתי רוצה לדעת ממה נובעת ההתנהגות שלי, איך להסביר לחברה שלי למה אני כזה והאם באמת אפשר למצוא לזה פתרון ארוך וממושך או שזה חלק מהאופי שלי וחברה שלי תצטרך או להתמודד עם זה או להיפרד ממני? אני באמת אובד עצות ואוהב אותה כל כך. תודה

איתן היקר, אתה מדבר על תקופת נעורים וילדות אשר הטביעה בך חרדה של חוסר ביטחון עצמי, תחושת נחיתות ורגישות יתר למה יגידו אחרים. האמת היא, שאין כלל אחרים בעולם האומרים עלינו משהו. כל אדם עם הראש שלו, המחשבות שלו, הרעיונות שלו, תחושותיו הפנימיות, והאמת שאין לנו מושג האם האחרים כביכול בכלל שמים לב אלינו, אם אכפת להם אודותינו ואם הם שופטים אותנו. אנחנו מייחסים לאחרים את הביקורת שלנו אודות עצמנו. מתוך המכתב נראה כי עדיין אתה עסוק בתחושות החרדה ואי הנוחות מהערכת בני האדם אותך וכתוצאה מכך אינך מאפשר לבת זוגך התנהגות סבירה לחלוטין ונורמטיבית אשר משום מה אינך חש נוח לגביה. מה רע אם היא חברותית ומסמר הערב? הרי היא נהנית מכך. צחקנותה אינה מחייבת אותך בשום דבר ואתה יכול לשמור על איפוק ושתיקה אם זה מה שמתאים לך. מה מפריע לך שהיא חייבת עדשות אופטיות ואפילו אם הן כהות כדי לראות ולהתמצא במגרש חניה? זה העניין שלה נטו. למה שתגשש את דרכה כסומא בארובה? התחושה הכללית היא שאתה ביקורתי יתר כשהדבר נובע מאי קבלה שלך את עצמך ומבושה שלך אודות עצמך. תחת מערך רגשי כזה אתה מנסה לצמצם ולכווץ את מי שחברתך הינה ולא לאפשר לה להיות מי שהיא, כמו שהיא, מה שללא ספק מעיק עליה ולא משמח אותה. התנהגות של נסיון לדכא ולכווץ באופן זה או אחר את בת הזוג שלידך, תהא אשר תהא, תוליך תמיד לקונפליקטים, מריבות וקיים חשש לפרידה. להערכתי מוטב שתפנה לטיפול פסיכולוגי אישי כדי לשפר את בטחונך העצמי ואת האמון שלך במי שאתה ובאיך שאתה. כל טוב ובהצלחה, אילנה