לכעוס ולהביע את זה

אני בנאדם שלא מסוגל להתעמת, ולכן עושה הכול על מנת להימנע מעימותים - בחיים, בעבודה ובזוגיות. גם בעניינים חשובים. הקטע של הדיבור קשה לי, אני לא חדת-לשון וקשה לי לענות כשעולים נגדי טענות, גם אם הן אינן נכונות. אני בזוגיות מזה 7 שנים, מתוך זה 3 וחצי שנים נשואה. לא זכור לי שאי פעם אני ובעלי רבנו על דברים והצלחנו לפתור אותם. לרוב אנחנו לא רבים בכלל. נכון, היו מדי פעם חיכוכים, אף הם פשוט נעלמו עם הבוקר. גם כשאני מנסה לריב עם בעלי ומעלה נושא שחשוב לי לדבר עליו ולמצוא לו פתרון, קשה לי להתבטא, לעלות את הטון, והגרוע מכל - קשה לי להביע כעס במימיקה של הפנים. נכה כזו. לא מסוגלת לעשות פרצוף כועס. אני מדברת תמיד עם חיוך על הפנים, גם כשזה לא הולם את ההרגשה שלי מבפנים. בעלי לרוב טיפוס מאוד רגוע, שקשה לעצבן. העניין הוא שבזמן האחרון הוא מאד אכזב אותי, פגע בי ועורר בי כעס. ניסיתי להתעמת איתו, להגיד לו שאני זקוקה לתמיכה שלו ביף גם אם אני לא צודקת. הוא חשב שאני טועה, ושאני לא צריכה לחיות בלה-לה-לנד, ואם אני טועה - אז הוא יגיד לי שאני טועה, גם אם זה פוגע בי ומעליב אותי. כשאני מתעצבנת - אני משתתקת. נסגרת בחדר, שמה אוזניות, אולי בוכה קצת בצד (הרחק ממנו - מצליחה להשג פרצוף עצוב), נעלמת בשינה... ואז קמה בבוקר, לעולם שכולו הכחשה. אני עוברת תקופה קשה מאוד בכל הגזרות - בעבודה, עם החברות, עם הההורים ... בעלי היה אמור להיות הכתף התומכת, היד המחבקת, והוא לא שם בשבילי. אם כבר להפך. וזה פוגע, שאחרי כל כך הרבה זמן ביחד, אני מרגישה שהוא לא מבין אותי או את מה שאני צריכה. אני מרגישה מאוד נבגדת, מאוד מתוסכלת, אבל יודעת שאין בי את הכוחות על מנת לעמוד איתנה ולנסות להתמודד מולו. השאלה שלי היא - איך אני רבה מבלי לחייך, אילנה? איך אני מתמודדת עם בעיה ולא ממשיכה לספוג? איך אני גורמת לאנשים לשים לב לצרכים שלי, במקום שרק אני אתחשב בצרכים שלהם? ובעבודה ועם ההורים והאחים זה אותו דבר. אני זועמת, אוגרת ולא מצליחה לההתעמת. מתעלמת, מנסה להדחיק. חשבתי שזה עובד, חשבתי כך כבר 30 שנה, אבל עכשיו? עכשיו אני מרגישה שאני עומדת להתפוצץ. כל הגוף כואב לי. שונאת את הכל, נגעלת מעצמי, לא מסוגלת למצוא משמעות לחיים שלי כיום, או להבין מה המטרה של החיים האלה... מרגישה מאוד אבודה. אנא אילנה, עזרתך הדחופה.

שירן היקרה, מטרת החיים הבסיסית והפשוטה היא להנות. לשם כך אנחנו מנסים להגיע למירב הסיפוק של צרכינו על ידי כל הדמויות הרלוונטיות המקיפות אותנו. אנחנו מנסים להביע את צרכינו מכל הסוגים. אנחנו מביעים תרעומת כשהדברים אינם לפי רוחנו, אנחנו מגבירים את גז התרעומת כשהם ממש ממש לא לפי רוחנו ואנו מתגמלים בחיוב את העונים על צרכינו. כאשר אדם מכחיש כלפי כל הסובב אותו את כל הצד הלא מרוצה שבו התגובה הבלתי נמנעת ומחויבת המציאות היא התדרדרות למצב דיכאוני, או דיכאון+חרדה, אשר בו כל התוקפנות והתרעומת שרצה להפנות כלפי חוץ מופנה כלפי עצמו - הוא עוין את עצמו בדרכים רבות ומגוונות והחיים בכלל נראים מיותרים. מאחר ומדובר בהכחשה והדחקה מסיביים של הבעת כעס כל ימיך יש להניח שהיו לך סיבות טובות לכך, כי כבר ילדים קטנים מביעים כעס בדרכים מגוונות מאוד כאשר אינם מרוצים מהיחס אליהם. אם מגיל ילדות אילפת את עצמך להימנע מהבעת כעס היה לך כנראה את מחסום הפחד שלך מכך ועד שלא תביני אותו ותתעמתי איתו בתוכך לא תצליחי להביא את עצמך לידי הבעת תרעומת סבירה ולידי בקשה גלויה ומפורשת מה הם צרכיך. מאחר ואיני מכירה אותך או את היסטוריית חייך אין כאן שום עצת אינסטנט שניתן לתת. הבעיה שאת מעלה היא ארוכת שנים, את משלמת עליה מחיר יקר ולא נותר אלא לעודד אותך לפנות במהירות האפשרית לטיפול פסיכולוגי אשר בהדרגה יביא אותך להבין את הסיבות ל"השתבללות" בה נקטת וייתן לך בהדרגה כלים להבעה נכונה ויעילה של צרכיך. אין שום כוונה שתתחילי לריב עם כל העולם או לצרוח על כולם - אלו הן הדרכים הפחות יעילות אבל בהחלט יש מקום, אפילו חיוני, להבעת רגשות של כעס בדרך המקובלת על הבריות. כל טוב ובהצלחה, אילנה