שאלות אמצע הדרך ללא מענה

בעיקבות משבר לפני כשנה עברתי התמוטטות. לפני כחצי שנה ניסיתי להתאבד. בעיקבות ניסיון ההתאבדות החלטנו על אישפוז. כיום ישנן מספר שאלות שנשארו ללא פיתרון, והן: למה קשה לי לקבל בני משפחה, אבא אימא אחים, אני מקבלת התקף חרדה כולל הקאות ותחושת שריפה? ולמה אני לא רוצה אורחים בכלל? למה אני מפחדת מאחי? יש לציין שעבדנו יחד ומערכת היחסים בני לבין אישתו לא טובים! אנו מקבלים טיפול משפחתי, למה אני נערכת לקראתו כמו למלחמה מרוב פחד? למה אני מפחדת לנסוע לביקור אצל אחד האחים שלי או הורי וגם כאן קיימת חרדה קשה? ולמה בכלל קשה לי ביתר הפעמים בהם מתקשר משהו לבית? האם זה נורמלי לסבול ככה? האם ישנו היגיון שאדם יפחד מפני משפחתו? אני יכולה להוסיף ולספר שבאישפוז הקודם הייתי יוצאת הבית ובכניסה לבית היית נעשת גוש קרח שפחד לעבור את סף הדרך. בבואי הביתה הייתי חיה מכדור לכדור, לא הולכת לשום מקום רק רובצת על הספה. סמוך ל 12 בצהריים הייתי מחפשת מי יחזיר אותי לאישפוז. הייתי ממש זומבי. בהתאם לזאת בחרתי שלא לצאת הביתה. סליחה על המגילה, לתשובתך אחכה.

שלום רב, את מתארת מועקה ניכרת על רקע התמודדות עם תסמינים נפשיים, כאשר חלק ניכר מהפחידים והחרדות שלך אינו ברור לך וכתוצאה מכך גורם למועקה נוספת. ניתן להניח שבחלקם התסמינים קשורים להתמודדות עם מחלה או הפרעה נפשית ולא בהכרח ניתן למצוא תשובות שמסבירים אותם. עם זאת, במסגרת טיפול משפחתי חשוב להעלות את השאלות באופן ישיר וברור כדי לנסות להגיע לתובנות משותפות ובמידת האפשר לפתור את הקונפליקטים תוך כדי העלאת המודעות ומציאת פתרונות. מדובר בתהליך שעלול לקחת זמן ולא מעט כוחות, דורש התמדה והרבה סבלנות. אני מאחלת לך להמשיך להתמודד ולא לוותר. אני מקווה שאת מקבלת תמיכה מבני המשפחה שמנסים לסייע לך ורואה בהם שותפים.