ילדים..קריירה..דיכאון.. ומה שבינהם.

דיון מתוך פורום  דיכאון - אבחון וטיפול

23/12/2018 | 22:55 | מאת: שני

היי ד״ר. מאז ומעולם הייתי אדם עצמאי. אדון לעצמי ולרצונותיי. לא תלויה באיש ואיש לא תלוי בי. חזקה מהחורף וחזקה מהסופה. לימים הכרתי אדם מדהים שאיתו הייתי ועודנו בזוגיות מפרגנת, אוהבת, מכבדת ובעיקר מלאה בספייס. לא שרצינו את הספייס הזה, אבל חלקנו את הספייס עם העולם. מתי שרק רצינו. יציאות, בילויים, טיולים, ספונטניות במלוא מובן המילה. כבר לבטח הבנת, אני אדם שמפחד ממחוייבות. גם לאחר 6 שנות זוגיות, חששתי מהרגע פן יוציא את הטבעת. כי ״אל תשנה דבר״... כי ״ככה טוב לנו״... כי ״אין לי צורך בטבעת (החנק) הזו כי ליבי שלך לעד״.... אבל.. משפחה מסורתית וכו... קרה מה שקרה והתחתנו. לא בעצב חלילה! בשמחה גדולה(!!!) ולמרבה פליאתי, גיליתי שעודנו ״חופשיים״.. חזרתי והדגשתי ״רק שלא ישתנה דבר״... ובאמת, דבר לא השתנה. עד שהגיע הרגע (והשעון הביולוגי) שגרם לנו להגיע להחלטה - מביאים ילד. הפאניקה שאחזה בי היתה מזעזעת. אך הצלחתי להדחיק אותה לאורך כל תקופת ההריון שכן ״אני עדיין אדון לעצמי״, ״עדיין יכולה ללכת ולשוב כלעומת שבאתי״, ״לישון מתי שאני רוצה ולנסוע לאן שאני חפצה״. ואז הגיעה הלידה. ואז קיבלתי סטירה. טובה ומופלאה, אך גם אכזרית וחסרת מעצור. שכן, זה מצב בלתי הפיך. אני? ציפור הדרור, משקיענית בעבודה, מסורה בשעות אין קץ ועל כך מקבלת תשבוחות ומגיעה להישגים, אני? שיכולה לבחור לישון מתי שארצה, לצאת מתי שארצה, לקחת את המפתחות ולעוף לעיר אחרת כי בא לי... אני כפותה פיזית ל-4 קירות, נתונה לחסדי בכי קטן, ללא שעות שינה, ללא טיפוח עצמי, ללא רצון אישי כי ״החצי השני עובד ומישהו חייב להביא כסף הביתה״. אני שמאופיי הפרפקציוניסטי סובבת סביבו נון-סטופ, סועדת את כל רצונותיו באדיקות, מלטפת כשצריך, מחבקת כי באמת ובתמים אוהבת את היצור הקסום הזה שנבע ממני בכאב ובתפרים אין ספור. כרוכה אחרי הדבר המדהים הזה ששינה לי את הגוף. לעד. ללא היכר. באמת שאוהבת. אתן את חיי בשבילו ללא מיצמוץ. אך נפשי כבויה. נפשי וגופי נבולים. וכך עברו שנה וחצי, והנה השעון הביולוגי מצלצל שוב, כי ״זה הזמן להביא עוד אח/ות״, כי ״לא נותר לך עוד הרבה זמן והביציות רק מתמעטות ואיכותן...״, אז... נכנסים שוב להריון. בזמן שכל כך רוצה לחזור לסוג-של שגרה. שכבר יש אפשרות לגן ושאני אצא לשוק העבודה בכליון עיניים, לטרוף אותו, לממש את הפוטנציאל והלימודים הקשים שעברתי בצעירותי. אך, ״צריכה להיות בקרבת הגן״, ״צריכה להיות זמינה״, ״צריכה לשים בבוקר ולהוציא אחה״צ״. וזה מגביל. מגביל את איכות המשרה, את גובה השכר, את הפוטנציאל וההשקעה הבלתי מתפשרת שפעם יכולתי לתת. ויש גבול עד כמה הסבתות יכולות לעזור. גם להן יש חיים. אז מחפשת משרה מתאימה.. ולא מוצאת. מכירות? קופאית? טלמרקטינג? אוי לאגו שלי ואוי לחשיבות העצמית שלי... ואז נכנסת להריון. ועכשיו? מי רוצה עובדת בהריון?.... אף אחד לא יודה, אבל לא מקבלים בדיוק בגלל זה. אז מתפשרת. והחשיבות העצמית שלי והרצון לעשות משהו עם עצמי, יורדים עם המשכורת. חוזרת הביתה מיום עבודה. איתו. לסעוד ולטפל. לדירה. לצעצועים. לאוכל. זהו? אלה החיים שחלמתי עליהם? בזה מסתכמת הקריירה שלי? הרי כשאסיים עם סריית הילדים כבר לא אהיה, מבחינת הגיל שלי, כל כך אטרקטיבית. ומה עם השאיפות האישיות שלי? להגשים מטרות של שירה, להקליט, להתפרסם? האם אהיה ככ אטרקטיבית לאחר מכן? ... מקווה שהיטבתי להעביר את תחושותיי. כי אני מרגישה שלא יכולה עוד לשאת את ה״אבל״ על חיי ה״קודמים״. מרגישה שאין לי כוח להתקלח, לטפח מינימלית את עצמי. ללבוש בגדים נחמדים (מה יחמיא לאישה הריונית ועוד לזו שאין לה לא זמן ולא כסף לקנות משהו). פועלת על אוטומט. ואני מרגישה שאוטוטו נגמר לי הדלק לנפש. אשמח לעזרתך בהכוונה וייעוץ.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום רב, לדעתי הדרך הנכונה ביותר לקבל עזרה היא לפנות לטיפול ויעוץ מקצועי באופן פרטני. במידה ומדובר בדיכאון, רצוי לקבל טיפול משולב תרופותי ופסיכותרפויטי. את מעלה שאלות מורכבות שנוגעות לעולם הפנימי שלך וחשוב לחקור את הנושאים לעומק. הדבר אינו אפשרי במסגרת הפורום ולכן חשוב לפנות לטיפול מקצועי אצל פסיכותרפיסט (פסיכולוג).

מנהל פורום דיכאון - אבחון וטיפול