דכאון קיומי או התמכרות?

אינה שלום, כתבתי פה בעבר על אפשרות של התמכרות ליאוש. אני מנסה לקבל נקודת מבט נוספת על דכאון קיומי שמלווה מאז שאני זוכרת את עצמי במחשבות אובדניות ובתוכניות קונקרטיות לסיום חיי- למרות שבפועל יש תפקוד טוב ואפילו מצויין בתחום התעסוקה שנבחר באופן מדויק לנטיות שלי. שאר התחומים הולכים ומצטמצמים עד שנעלמים לגמרי. ולשאלתך ניסיתי טיפולים פסיכולוגים שונים ללא הועיל. אין צורך לדבר על ביוגרפיית חיים בלתי אפשרית שפלא ששרדתי עד היום, אבל מוות נפשי לא נכלל עדיין בתוך ספר המתים. אולי ספר המתים- החיים. לכן נראה לי שאולי יש צורך להתבונן בקבוצה מסוימת של של בעלי דכאון עמיד כקבוצה של מתמכרים- משום שהם לא מכירים שום דבר אחר. בתקופות של הפוגה היתה לי ממש תחושה של פיקציה, של להיות ניצולה בידיעה שמדובר באיזה חלון צר של הזדמנויות שעומד להסגר כמו איזה כישוף מוגבל בזמן. לא היה שום רצף של תחושת רווחה אפילו מינימלית. ולכן נדמה לי שההכרה של אנשים שמכירים רק סבל לא מאפשרת כמו בהתמכרות מצב אלטרנטיבי אחר- כי המוח 'התמכר' נניח לרמות נמוכות של סרוטונין. ואני נוטה לחשוב שאנשים כמוני לא יכולים בגלל זה להוושע ולהשתקם באמת אלא רק לסחוב את השנים ולדפוק כרטיס של נוכחות בגוף אך לא בנשמה.

הדברים שכתבת צובטים באמיתותם והרגשתי אמפטיה גדולה כלפייך. במשך כל חיי כמעט הייתי כמו הצופה מהצד על עולם החיים...בדיכאון קיומי תמידי, חסר תקווה ורצון אמיתיים למשהו- למעט לריגושים מריגושים שונים, אשר נתנו לי הרגשה (פיקציה) של חיו?ת ולפיכך גם הפכו להתמכרויות בפני עצמם. הדבר היחיד שעזר לי לצאת מזה הוא כדורים + קבוצות תמיכה של אנשים במצב דומה. שם למדתי להתחיל להסתכל לחיים בעיניים, לחיות לפרקי זמן קצרים יותר (יום, שעה ולפעמים דקה) כדי לנצל את מה שיש ולברך עליו... וגם על מה שאין. מאחל לך, קודם כל, שלווה בנשמה.. והרבה אהבה שתתן לך לנשום קצת אוויר

שירה שלום. אני חושבת שיש הרבה שורשים דומים גם לדיכאון או תסמונת פוסט טראומתית, וגם להתמכרות. לא מעט פעמים הדברים משולבים. הטיפול הוא קודם כל בדכאון ולאחר מכן בהתמכרות. אני מבינה ממך, ותתקני אותי אם אני טועה, שבמצב שאת נמצאת - תפקוד, סטטוס והבדידות, יש קושי רב למצוא את המסגרת הטיפולית שתתאים לצרכך. את לא לבד, הרבה אנשים, פחות אמיצים ממך ופחות מודעים לעצמם, חיים בתוך החור השחור ולעתים כשיש בעיה שבולטת לעין, לצורך העניין התמכרות, הרבה יותר פשוט לפנות לעזרה. אני יכולה להציע לך טיפול משולב: אל תבהלי, טיפול תרופתי - אנטידכאוני, ושיחות עם מטפלת שאת מאמינה בה. אני חושבת שקשר טיפולי, שיש בו אמון, רצף, קביעות והכלה, יכולים לסייע לך. אם את מעוניינת המייל שלי : [email protected] או בטלפון: 0507307380

יש משהו בדברייך אבל יש לזה פיתרון! אמנם זה לא מיידי אבל אפשרי בהחלט! אני לומדת מדברייך שאף פעם לא ראית את האור בקצה המנהרה (אור שדולק תמיד)? את צריכה לזהות מה חסר לך. אנסה את מזלי ואומר ש: אנחנו בני אדם (יונקים), וככל שאר היונקים אנחנו חיה חברתית שחייבת לחיות בחברת אחרים וכל מה שמשתמע מכך. אם זה שיתוף פעולה עם אחרים, או סתם קשר של מה שלומך, קשר הוא המפתח, קשר לקבוצה , קשר לעצמך, משהו שיבנה אותך ולא יהרוס. את אומרת שבפועל יש תפקוד טוב ואפילו מצויין בתחום התעסוקה, ואלי אותו תיפקוד הוא רק מערכת הגנה לכל אותם נטיות שליליות? במקום לתת לעצמך את האפשרות להיות חלשה ולגעת בעצמך ור=לראות מה באמת חסר לך או במילים אחרות "מה חשוב לך בחיים"? כי אני שומעת ממך ששום דבר לא חשוב בחייך (אם את מוכנה לעזוב הכל) אז תביני שההפך מזה נכון ! את צריכה משהו חשוב בחייך ! את צריכה מסגרת טיפולית ודחוף!!! קבוצה שתראה לך איך את מרגישה , ואיך את ניראת, קבוצה שלא תוותר לך ותיגרום לך להשקיע ולהוציא מעצמך. ואם תעבדי על עצמך נכון, את תביני מה חשוב באמת, וכל מה שעובר עלייך היום יהיה כמו סרט מטורף!

בלי חלילה לפגוע ודווקא מתוך הערכה לנסיונות לסייע- אוכל לומר שלרצון הזה שלכל דבר יהיה פתרון אין תמיד תוקף במציאות. ויש אנשים שהמציאות החיצונית שלהם מאוד טובה והם עושים דברים מאוד משמעותיים בחייהם ובכל זאת זאת לא מצליחים לחיות 'על באמת', ויש כמובן דרגות חומרה שונות ואני לצערי בקיאה והתנסתי בכל סוגי הטיפול הקיימים כולל זה שצייינת. אני בפרוש חושבת שזאת קבוצה מאוד ספציפית בקרב בעלי הדכאון (שמזהים אחד את השני די בקלות בזכות הומור מאוד מסוים) שלא נעשו עליה מספיק מחקרים- ואני חושבת שזה בעיקר חבל כי יש איזשהי מתודה שאפשר לפתח סביבם כי יש קווים משותפים ומאוד דומים. ואני לא מדברת על דכאון מינורי. בכל מקרה שוב- לא לכל דבר יש פתרון ולסביבה לפעמים קשה לקבל את זה...