אני מרוסקת
דיון מתוך פורום תמיכה לחולי סרטן ובני משפחותיהם
לפני חודש גילו לאבא סרטן בריאות שלב 4 . שלושה חודשים היו לו כאבים בגב היינו בטוחים שזה שריר תפוס אבא עשה את כל הבדיקות בשלושה חודשים האלו ולא נמצא שום דבר חריג כולל מיפוי עצמות סיטי חזה בדיקות דם! החלטנו להתאשפז ושם מצאו שלאבא סרטן ריאות שלב 4 ( רק בריאות לא התפשט לשום מקום אחר) לפני שמונה שנים איבדנו את אמא (התקף לב) לקח לי זמן להתרומם עד שהכל התחיל להסתדר נפלה עלינו הבשורה הזאת. אבא שלי הוא כל העולם שלי. אנחנו שלושה אחים ואבא. המשפחה של אמא ניתקה איתנו קשר מסיבות לא ברורות. ואני מרגישה נורא לבד. התגרשתי לפני מס' חוד , פיטרו אותי מהעבודה כי התלוותי לאבא לכל הבדיקות. נראה שהאחים שלי (אחותי נשואה עם ילד ואח קטן ממני 28 ) לוקחים את המחלה בצורה יותר אופטימית. אני לא מצליחה להתרומם אני מרגישה נורא בודדה ואני מפחדת אני מרגישה שאני בדכאון אבל דכאון אמיתי כזה . זה שלא נותן לקום בבוקר לא נותן לדבר עם חברים/ות אני מוצאת עצמי בבית רוב היום בקושי מדברת אני לא אוכלת כלום. אני לא רואה את התהליך בדרך חיובית. ועוד לא התחלנו ... אבא יתחיל כימותרפיה רק בעוד שבוע( זה הטיפול היחיד שהוצע לו) אני רואה כבר את הסוף.. אני רואה אותו סובל אני מדמיינת תמונה קשה נורא. אני יודעת שמסרטן ריאות לא מבריאים איך מתמודדים עם ידיעה כזאת? לראות אותו עצוב ועייף וחלש... אני נובלת ולא בגלל עצמי אלא עצם הידיעה שאבא כול עולמי עומד לעבור תהליך כל כך קשה. איך אוכל לקום על הרגליים ? חשוב לציין שאני רוב היום איתו מסייעת , מעודדת מכינה לו לאכול גם כשאין לו חשק ( ירד במשקל) יתכן שיש ניסים? יתכן שאבא יצא מזה? או לפחות יאריך חיים ( 4-5 ששנים לפחות?) אין לי יום ולא לילה אני לא ישנה ולא אוכלת ירדתי משמעותית במשקל ( ואני גם ככה רזה) .. תעזרי לי ?!
שלום לך. לא כתבת את שמך לכן לא יכולה לקרוא לך בשם. את חווה אובדים רבים בתקופה הזו וגם יש אובדן של אם מלפני כמה שנים. המצב שאת מתארת הוא קשה מאוד יחד עם זאת את היחידה שיכולה להחליט אם להשאר בדיכאון או לצאת ממנו. קשה מאוד לחוות כל כך הרבה אובדנים, ויש לי תחושה שאת לוקחת הכל על עצמך ולא מחלקת את העומס עם שני אחיך. תמיד יש במשפחה אחד שלוקח על עצמו הכל, והאחרים בסהכ מרוצים מהעניין, חשוב ביותר לחלק את הנטל שווה בשווה, חשוב לדבר על הדברים עם השותפים במשפחה. אינני יודעת מה דפוסי התקשורת ביניכם , אך שווה מאוד להתבנון בהם ולראות אם יש משהו שניתן לעשות כדי שהנטל יתחלק בין כולם. את כותבת שאת נובלת, זו אמירה קשה ביותר, כל מה שקורה לנו קורה בגללנו ולא בגלל האחר, האירועים מחוץ לנו משפיעים עלינו כמובן, אך לאנו יש את היכולת להתבונן במה שקורה לנו ולהחליט איך אנחנו רוצים לראות את עצמנו במצב הנתון. זה אולי נשמע תאורתי מה שאני כותבת ולמצב שאת נמצאת בו אולי זה אפילו מרגיז לקרוא דבר כזה, אך את בוודאי לא זקוקה שמישהו ירחם עליך, אלא יגיד לך גברת צעירה, יש לך גם חיים משלך ועליך לנסות לחיות אותם. לעיתים ולתקופה קצרה אפשר לקבל נוגדי דיכאון. אני בדרכ לא ממלצה אך לעיתים הם מרימים מהמצב הראשוני ואז אפשר להמשיך בלעדיהם. דבר אחר שלדעתי מאוד טוב, הוא ללכת לטיפול. אני לא יודעת אם מבחינה כספית את יכולה להרשות לעצמך טיפול בשוק הפרטי, אך אפשר גם בקופה בה את מבוטחת בעלות הרבה יותר נמוכה. נראה שאת זקוקה לאוזן קשבת, כולנו זקוקים לזה תמיד ובמצבי מצוקה על אחת כמה וכמה. חשוב שתזכרי שיש לך זכות לחיות ולהנות מהחיים גם עם אובדנים כאלו קשים. המציאות מראה שלפעמים צריך להגיע הכי נמוך שאפשר עם תחושה שאני לא יכולה לטפל בזה לבד וזה נקרא משבר וממשבר יש שתי אפשרויות, או לצאת מחוזקים ולחוות צמיחה וגדילה או להתדרדר למטה ולהיות במצב דיכאון כרוני שמאוד קשה לצאת ממנו. יש לך זכות ואפילו חובה לטפל בעצמך עכשיו. תגייסי את המשפחה שלך תגידי להם מה קשה לך ותדרשי לחלק את הנטל ביחד. אני מאוד ממליצה לעשות הכל בשיתוף אבא שלך. לא לעשות דברים מאחרוי הגב. משפחות שלא פותחות ויש סודות זה מתכון בטוח להתמוטטות ויחסים עכורים. וגם לזכור שאבא שלך הוא אדם מבוגר ואם לא רוצה לאכול ואין לו תאבון לא להכריח ולא לעשות ניסינות עקרים , תבדקי עם אבא שלך מה הוא היה רוצה בשבילו, תדברו פתוח וגלוי, זה מקום של חוזק. תראי אם תרצי להמשיך להתכתב איתי, אם זה מתאים לך ואתייחס ברצון. בברכת שנה טובה , חזקי ואמצי בברכה נטע מוזר
תודה רבה לך על התגובה המחזקת. אני מניחה שאת צודקת בנוגע ללקחת על עצמי הכל כשאמא נפטרה בחרתי לקחת הכל על עצמי . הפכתי לאמא קטנה בגיל 23. סידור ונקיון הבית אוכל כביסות כל המשתמע מכך. העניין הוא שאני בניגוד לאחיי פשוט בחרתי לקרוא וללמוד על המחלה נכנסתי לפורומים וקראתי סיפורים מעודדים ופחות מעודדים ניסיתי להתמודד עם זה כמה שיותר מהר ולדעת מול מה אני עומדת. אני מרגישה שהם ( אחיי ואפילו אבי) בכלל לא מבינים את הדרך שאנחנו הולכים לעבור לא קראו בכלל על התופעות של הכימו. אחותי באה פעם בשבוע חיה רגיל אני בטוחה שאולי בגלל שלא גרה בבית יותר קל לה להיות אופטימית כשלא רואה את אבא מקרוב. האם אניצריכה לחפש עבודה? ( אין לי כל כך ראש להתחיל עבודה חדשה) אני מפחדת להשאיר את אבא לבד אם יזדקק לי. אני לא רוצה לבקש מהם אני חושבת שהם צריכים להבין לבד שהחלוקה היא בין שלושתינו ( וכן אני מרגישה שלאחותי נוח לבקר אותי או להגיד שאני שלילית ושזה לא טוב להיות ככה ליד אבא אבל מצד שני היא לא עושה כלום...) תודה על ההקשבה ותודה על התשובה המפורטת והאכפתית. אני אצטרך לאגור כוחות עבור אבא... ואלך לטיפול.
שלום לך יופי היה לקרוא את מה שכתבת, לבד מזה שאמרת שאחיך צריכים להבין לבד. זה לא יקרה אם לא תגידי להם מה את מרגישה. גם אם זה קשההפתיחות והישירות מאפשרת שיח , לא קל בהתחלה אך בהמשך הדרך בהחלט. אם בחרת פעם אחת להיות המובילה עם אימא שלך זה אינו אומר שהדפוס הזה צריך להמשך. בהחלט אפשר לשנות התנהגויות וזה מה שאת אמורה לצפות מעצמך. בקשר לשאלתך אם לחפש עבודה, אני לא יודעת לתת תשובה על כך, תלוי מה את רוצה, תלוי אם מבחינה כלכלית את יכולה יש הרבה גורמים שרק את יכולה להשיב עליהם. אם את לא זקוקה כרגע מבחינת ההתפתחות האישית שלך וכלכלית אז אולי תשתמשי בזמן הזה לטפל בעצמך. לטווח ארוך זה תמיד משתלם שתהיה לך שנה טובה וגמר חתימה טובה בברכה נטע מוזר
יקרה את חייבת להיות אופטימית כמה שאפשר תחשבי על זה שעת כבר בתהליך ואם תיהיה שלילית זה לא יועיל אלה להיפך אופטימיות לעומת זאת תמיד טובהוממלאת משבצת גם אם הסוף בסוף יגיע תדעי שלא התייאשת ותמיד נתת את הכל לא להתייאש תמיד לשמור כל שמחה חיוך ולפזר אהבה בריאות טובה לאבא
מנהל פורום תמיכה לחולי סרטן ובני משפחותיהם
