שיתוף בקשיים

קרן שלום, אני בת 35, "טירונית" בנושא של טיפולי פוריות. בעלי ואני רק התחלנו את התהליך. תמיד חשבתי שיש לי זמן להחליט מתי ארצה להביא ילדים לעולם. עכשיו אני מבינה שהדבר אינו כ"כ תלוי בי, וכי יכולה לעבור תקופה מאוד ארוכה עד שזה יקרה, אם בכלל ובת כמה אהיה. אני חשה שאני מתמלאת חרדה לנוכח מחשבות אלו ואין לי את מי לשתף. אינני רוצה להעמיס על בעלי, וגם לו אין ניסיון. אף אחת בסביבתי הקרובה (משפחה וחברים) לא עברה טיפולי פוריות ויכולה לתת לי מענה או להבין אותי באמת. אני חשה בודדה ומוצפת רגשית. אני מניחה שזה הביאני לפנות אלייך

הי דורית, אני כל כך מבינה אותך. גם אני חיכיתי עד גיל יחסית מאוחר (34) עד שהתחלנו לנסות. וכן, גם אנחנו גילינו שזה לא קל כמו שזה נראה (בכל זאת, שתי אחיות שנכנסו בלי שום בעיה). לאף אחד מאיתנו לא היה את הניסיון או את העזרה הנפשית הכל כך חשובה בתקופה הזו וזה גרם להרבה מאוד מתחים בבית. ככל שהזמן עבר והתחלנו להתרגל לרעיון ואנחנו מדברים יותר ביננו ואני חייבת להגיד שזה עוזרלנו מאוד בבית.(הוא מבין הרבה יותר ממה שאת חושבת) בנוסף, הפורומים השונים הם מקור להרבה מידע ותמיכה מנשים אחרות שעוברות את אותו הדבר ואני ממליצה בחום "להיכנס לקהילה". אנחנו עדיין מנסים... שיהיה לכם בהצלחה גליה

הי דורית וגליה, אני גם באותו סירה ואני מוצאת הרבה נחמה בידעה שיש אנשים נוספים שעוברים את אותם הדברים ומחשבות דומות עוברות להם בראש. הסיפור שלי קצת שונה. בזמנו שהיתי יממש צעירה התחתנתי עם חבר שלי מיד אחרי הצבא. בהתחלה היחסים היו טובים אבל במהרה הבנו שאהבת נעורים שלנו היא לא הדבר האמיתי. הינו חסרי כסף, חסרי תמיכה מההורים וחסרי השכלה. התגרשנו. עברו השנים וחיכיתי לנסיך שלי,אבל הוא לא הגיעה והפחד שלי שלא יגיע לעולם. אז החלטתי שאני רוצה ילד ואם אין לי בעל זה לא אומר שאני לא יכולה להיות אמא. הלכתי לבנק הזרע ומצאתי תרוצה וכו'. אבל אז החלו הבעיות. אני לא אכנס לפרטים אבל כבר 5שנים וכלום. כל החיים שלי הפכו אובססיביים סביב הדבר הזה ואני פשוט כבר לא עושה דבר ממה שאהבתי. לא חוגים, לא חברים כלום... אני מרגישה עצב וריקנות גדולה. כאילו לקחו לי משהו שהיה שלי. אני מלאת כעס, זעם ובעיקר עצב על הכל ועל כולם. אשמח לשמוע תגובות תודה ליאנה

אני רווקה מבחירה, ורוצה להיות אמא בכל מחיר. התחלתי את הטיפולים בגיל 35 כמובן דרך בנק הזרע, עברתי 3 בנקי זרע (כרגע אני בתה"ש), והיו לי שלוש הצלחות והפלתי את כולם. הפעם הראשונה בגרידה והשתיים האחרות הפלות טבעיות בשבועות ראשונים. האכזבה, הכעס, וחוסר הצדק מוכרים לי מאוד. אבל יותר מזה - הקנאה. אני פשוט מרגישה צביטה בלב כל פעם שאני הולכת לקופ"ח לבדיקות וכולן באות שם לבדוק את הדופק של העובר שלהן, ויש להן בטן בשלבים שונים, ובדיקות סוכר וכו', ורק אני...בלי. יד לי אחיינית בת חודשיים שאני פשוט לא מסוגלת לראות אותה (חוץ מבתמונות) כי אני מקנאה כל כך ולא מצליחה להתגבר על התחושה הזו. כיום אני עוד חודש בת 39, ואחרי שלושת ההפלות גילו לי בקופ"ח שיש בדיקת דם שבה מגלים בעיות בקרישת הדם (לפני כן לא ידעתי על הנושא כלל), כמובן שעשיתי את הבדיקה כמה פעמים ויש לי קרישיות יתר. עברתי את כל מדורי הגיהינום האלו בלי לדעת שזו הסיבה להפלות...ממש חוצפה של קופות החולים. בכל אופן, ביום ראשון יש לי עוד הזרעה, ובמידה ואקלט אז החל משבוע 4-5 אקבל זריקות לדילול הדם לאורך כל ההריון. בקיצור - אני מבינה אותך מאוד. אין טעם לכעוס על כל העולם, פשוט לקחת אוויר ולהמשיך הלאה - יש מטרה וצריך להשיג אותה, ולא משנה מה המכשולים שיהיו בדרך. וברור שכשעוברים את הכל לבד - בלי חברות, בלי בני משפחה שמבינים, וכמובן ללא בן זוג זה קשה יותר.