אובדן כלבה - ילד בן 9

ביום חמישי האחרון לקחתי את הכלבה שלנו (בת חצי שנה) לעיקור בצער בעלי חיים. חשוב לציין שמשלושת הבנים דווקא הקטן היה מחובר אליה הכי הרבה והיא אליו. הכלבה איתנו 3 חודשים. הבטחתי לילדים שהכל יהיה בסדר. בשעה 14.00 לקחתי את הילדים מבית הספר ונסענו להביא את הכלבה. במקום התברר לי שהיא לא מתעוררת מהניתוח והם לא יודעים מה לעשות כי הוטרינר כבר עזב והציעו לנו לנסוע לוטרינר להביא אותה לשם. שמו אותה בכלוב עם מגבת והבן הקטן שהיה הכי מחובר לכלבה לא עזב את הכלוב לרגע למרות שהיה כבד מאוד. דיבר איתה, דאג לה מאוד. כשהגענו לקליניקה הבנתי שהיא במצב אנוש. הוטרינר הציעה להשאיר אותה להשגחה לילית. כשיצאנו סיפרתי לילדים שהיא במצב קשה ויש מצב שלא תתעורר. הקטן מאוד בכה כל הדרך. כל הלילה לא ישן טוב וכל הזמן שאל מתי כבר יגיע הבוקר ללכת להביא את הכלבה. בבוקר סיפרנו לילדים שהבזמן ניתוח התגלתה לה מחלה והיא נחלשה ממנה ונפטרה. לקחנו את הילדים ליום כיף. גם בשבת כל הזמן טיילנו מחוץ לבית. אתמול הקטן לא רצה לבוא הביתה אחרי בית ספר והלך לסבתא. רק בערב הבאתי אותו הביתה. היום שוב לסבתא. למרות שהוא לא מראה - נראה לי שהוא עצוב מאוד. אני עצמי מרגישה רגשי אשמה נוראיים - לא יושנת בלילות. לוקחת רסקיו כל הזמן. אני יודעת שלא הייתי צריכה להביא אותם לשם בתת מודע - אבל איך יכולתי לדעת שזה מה שיקרה בניתוח כל כך פשוט ושגרתי? בעלי לא רוצה כלב חדש בשום פנים ואופן. הילד דווקא טוען שצער בעלי חיים חייב לו כלב חדש. מה עושים? כואב לי הלב על הילד. לא יודעת מה ביום חמישי האחרון לקחתי את הכלבה שלנו (בת חצי שנה) לעיקור בצער בעלי חיים. חשוב לציין שמשלושת הבנים דווקא הקטן היה מחובר אליה הכי הרבה והיא אליו. הכלבה איתנו 3 חודשים. הבטחתי לילדים שהכל יהיה בסדר. בשעה 14.00 לקחתי את הילדים מבית הספר ונסענו להביא את הכלבה. במקום התברר לי שהיא לא מתעוררת מהניתוח והם לא יודעים מה לעשות כי הוטרינר כבר עזב והציעו לנו לנסוע לוטרינר להביא אותה לשם. שמו אותה בכלוב עם מגבת והבן הקטן שהיה הכי מחובר לכלבה לא עזב את הכלוב לרגע למרות שהיה כבד מאוד. דיבר איתה, דאג לה מאוד. כשהגענו לקליניקה הבנתי שהיא במצב אנוש. הוטרינר הציעה להשאיר אותה להשגחה לילית. כשיצאנו סיפרתי לילדים שהיא במצב קשה ויש מצב שלא תתעורר. הקטן מאוד בכה כל הדרך. כל הלילה לא ישן טוב וכל הזמן שאל מתי כבר יגיע הבוקר ללכת להביא את הכלבה. בבוקר סיפרנו לילדים שהבזמן ניתוח התגלתה לה מחלה והיא נחלשה ממנה ונפטרה. לקחנו את הילדים ליום כיף. גם בשבת כל הזמן טיילנו מחוץ לבית. אתמול הקטן לא רצה לבוא הביתה אחרי בית ספר והלך לסבתא. רק בערב הבאתי אותו הביתה. היום שוב לסבתא. למרות שהוא לא מראה - נראה לי שהוא עצוב מאוד. אני עצמי מרגישה רגשי אשמה נוראיים - לא יושנת בלילות. לוקחת רסקיו כל הזמן. אני יודעת שלא הייתי צריכה להביא אותם לשם בתת מודע - אבל איך יכולתי לדעת שזה מה שיקרה בניתוח כל כך פשוט ושגרתי? בעלי לא רוצה כלב חדש בשום פנים ואופן. הילד דווקא טוען שצער בעלי חיים חייב לו כלב חדש. מה עושים? כואב לי הלב על הילד. לא יודעת מה לעשות.