לד"ר- גוף שחי תמידית בפאזה של 40 מעלות

ד"ר שמגר שלום! זה כבר די ברור שממצב הזה שבו אני נמצאת - לא אצא, ללא טיפול או עזרה אגרסיבית או אחרת. וחלק גדול מהעזרה שלדעתי תפחית את החרדה האינטנסיבית והיומיומית, שמיותר לציין- כי הסבל הוא עצום...ואני לא יודעת כמה זמן עוד אצליח לסחוב, כאילו שהכל מתנהל כשורה. חלק מאותה עזרה שיכולה לבוא מצדך (אולי לא תרצה לעשות זאת מעל הפורום) היא, להסביר לי את אופייה של המחלה/ הפרעה. יצא לי לקרוא בימים האחרונים, משהי שחשה נרדפת, בפראנויה שתופרים לה תיק פסיכיאטרי וכל זה דרך כתיבתה והיחשפותה בפורום...כמובן, שיש אצלה עוד הרבה דברים שאני קולטת ושהיא לא מבחינה בהם. המקרה שלה מזכיר לי אחד לאחד את שלי. אני שואלת האם זו פסיכוזה ? או פארנויה כאשר בוחן המציאות לא מתונק, אלא עושה הרבה קשרים לוגיים בגלל פגיעויות, לחצים, סביבה מקשה וכו'יב... אני לא מצליחה ולא אצליח לשוב לשקט ולשלווה פנימית, לשמחה ולחיות. אני סובלת מאוד...ולעיתים, מגיעות מחשבות מיואשות ממש של - להפסיק את הסבל היומיומי הזה. תוכל בבקשה אולי להמליץ לי על רופא טוב? אולי אתה מך תיקח את המשימה לעזור לי, לא להיות הרופא שלי, זה כבר הבנתי שאתה לא מעוניין ולא יכול אלא, להסביר לי מעל גבי הפורום...האם זו פארנויה? שלמעשה הבנתי כי הדעות חלוקות וכי פארנויה אפילו אם היא קלה, נחשבת להפרעות הפסיכוטיות (סכיזופרניה וכו'). אני מצויה בסף מאוד גבוה של מעין חרדה בלתי מוסברת, מעין הצפה...תבין, זה כאילו הראש כל הזמן בחום גוף של 39 אי- אפשר לתפקד ככה גם אם מאוד מאוד רוצים!!! באמת שנמאס לי- נישחקו כל הכוחות שהיו לי.

הלה שלום, ואם זו פסיכוזה? אז מה? ואם לא- אז מה? למה כל כך חשוב השם של הבעיה? מה טמון שמה, בהגדרה?

אכן תהיתי מספר פעמים בקוראי את הודעותיך מדוע בחרת בשם הלה ללא י' בשעה שהיום הרבה יותר מקובל לכתוב את השם הזה עם י' בילדותי נאלצתי לכתוב את שמי על פי כל כללי הדקדוק, וסבלתי מאד מזה שאנשים לא קראו את שמי כיאות ולכן הוספתי את האותי' וזה מאד מטיב איתי פעם המלצתי לאחותי נוגה שמתעקשת לקרוא לעצמה נגה, שתוסיף את האות ו לשמה למען החיבור עם עצמה ועם המציאות. היא לא קיבלה את עצתי אני כותבת לך דברים אישיים אלה כיוון שאני זאת המותקפת כרגע בפורום אחר בגלל שאני מתעקשת על זכותי להגן על עצמי משפטית נגד תיוג לא נכון, לא מתאים ושאין לומ שום קשר למציאות שלי, אלא למציאות ההזויה של אחותי נגה, שטוענת בעצמה שיש לה הרבה בעיות זהות מלבד זאת היא גם טוענת שהיא כפייתית-אובססיבית, אבל אני בהחלט מאמינה שיש לה בראש ובראשונה הפרעת אישיות נרקיסיסטית וכדאי לה, לטובתה להגיד את האמת לעצמה ולמטפלים שלה על מנת לפתור את בעיותיה הנפשיות האקוטיות, ולהקל על כל המשפחה בברכה הילה (אהבה)

הלה אהבה דוקטור וכולם בראש השנה עברתי משברון פסיכוטי קצר. קצר מאד, כי יש לי הרבה נסיון וידע איך לטפל בעצמי בלי תרופות ובלי סרטים, כי כבר הייתי בסיפור הזה לא מעט פעמים. בסיפור שהיה לי הפעם, בפסיכוזת מיני הזאת, היתה לי תחושה של רדיפה. זה היה מפחיד, יותר מבפעמים קודמות. וחוויתי בתוך הראש שלי את הכאב של אנשים אחרים הקשורים אלי- את הכאב של אחותי, של בעלי, של אמא ואבא, הכל התערבב בתוכי כמו סופת טורנדו. הטלויזיה דיברה איתי וסיפרה לי שבעלי עומד להפתיע אותי. וכלכך לא רציתי הפתעות. רציתי שקט, וביטחון, ויציבות. מה עשיתי? התקשרתי בבוקר להורי שגרים מעבר לכביש וביקשתי שיבואו להיות איתי. מפחיד לאללה להיות במצבים הללו לבד. זה כמו תינוק שנזרק מהרחם טרם זמנו. מפחיד. אחר כך איימתי על בעלי שאני מתגרשת ממנו. פחד הנטישה, אתם יודעים. הוא ידע שאני לא מתכוונת לזה, וחזר אלי, מבטיח לי שהוא איתי. צעקתי על כולם. וגם עשיתי סדר בבית. נקיונות, מיונים, זריקה של מה שלא צריך. כמו סופת טורנדו. לא ישנתי אולי שני לילות. הייתי מאד במתח. חרדה מציפה. אבל זה עבר לי. אכלתי טוב. המשפחה היתה בי ותמכה בי. עזרו לי עם הילדים. גם הילדים עזרו לי בפני עצמם. נשארו בקרבתי, לא נבהלו מהאמא המשוגעת שלהם. והתאוששתי. בלי תיוגים. ושכחתי- גם הייתי בטיפול שיאצו.המטפלת נגעה בי ואמרה לי - תמי את כאן, בתוך גופך, את נפרדת מכל השאר. בסוף הסרט חזרתי לעצמי. הודעתי בקול רם לכולם שאני לא המשיח. שהבן שלי הוא לא גילגול של אליהו הנביא. שאני רוצה לחיות את חיי בשקט, ולא לתקן את העולם. בקיצור, המצב חלף. אולי נשארו מעט פצעים וצלקות. אבל חלף. מה אגיד ומה אדבר? אם היו מטפלים בנו יותר נכון לא היינו נתקעים כלכך הרבה זמן בפחד הזה ממה שקרה לנו. תרגישו טוב גמר חתימה טובה תמי.