אמא מודאגת

מדובר בילד מאוד מוכשר, אשר בדרך כלל מצליח בכל. מוסיקאי, בצעירותו אובחן כילד מחונן, מוקף בחברים. התגייס לצבא לפני 4 חודשים. לפני גיוסו לצבא במהלך התיכון אובחן כסובל מהפרעת קשב וריכוז אשר התבטא לפי טענותיו בתחושה שהוא מנותק מכל הסובב אותו, לא יודע מתי יש מבחנים, מתי מסיבת סיום, חזרות, תמיד ברגע האחרון ותמיד במקרה. ע"פ מה שהוא תיאר הוא מרגיש שהכל עובר לידו והוא לא חווה כלום. עליי לציין שהוא ילד מאוד אהוב מוכשר מאוד מוסיקלי ועל אף הקושי הגדול בלימודים (כמעט ולא נכח בשיעורים, לא היה מסוגל להיות בכיתה ולטענתו לא קלט מה נעשה סביבו) סיים את לימודיו עם תעודת בגרות במגמה מוגברת. למרות האמור לעיל לרוב בעל הערכה עצמית נמוכה. לאחר פגישה עם פסיכאטר (בתקופת התיכון) שאיבחן אותו כסובל מהפרעת קשב חמורה, קיבל ריטלין. בתקופה הראשונה הוא לקח באופן סדיר ריטלין, וזה שיפר מאוד מצב רוחו, מעורבותו והיכולות שלו פלאים, אולם מאחר והיו לו תופעות לוואי של חוסר תיאבון טוטאלי, חוסר יכולת לישון (לילות שלמים) ותחושת "דאון" לאחר שפגה השפעת הכדור, החליט מיוזמתו שהוא לא לוקח יותר כדורים ונטל אך ורק לפני בגרויות. היום הוא חייל ביחידה קרבית. ממלא את תפקידיו על הצד הטוב ביותר, זוכה להערכה מצד מפקדיו וקיבל אף חייל מצטיין ומייעדים אותו לתפקיד פיקודי. עליי לציין כי הוא מקבל הרבה חום אהבה ותשומת לב מכל הסובבים אותו וכולם מאוד גאים בו אולם הוא נראה מדוכא ונטול שמחה. יושב בצד ובקושי מדבר. כל התקופה, מאז גיוסו, מתלונן על מצב רוח "דכאוני" לדבריו. כמעט בכל פעם שמגיע מהצבא מתלונן על כך שהוא לא נהנה משום דבר, שהוא כלומניק ששום דבר לא משמח אותו. בשיחתינו האחרונה העיד על עצמו שהוא אדם לא מעניין, שהוא אדם ריק, שאין לו מוטיבציה לעשות שום דבר ואין לו כח לכלום, עייפות וחוסר אנרגיה(שלטענתו אינה קשורה למאמץ הפיזי הקשה בשירות). "בכל מקום שאני נמצא לא טוב לי, מרגיש שכלום לא משמח אותי, כלום לא מרגש אותי, כלום לא מעציב אותי.. אני כמו מכונה לקליטת נתונים" ציטוט. עליי לציין כי הוא מסתיר את דבר הפרעת הקשב שלו מהצבא כדי שלא יפגע במסלול הקרבי. לאחרונה אני מאיצה בו שיפנה לקב"ן כדי לטפל בעניין שכן אני פוחדת מהדרדרות המצב ואיני יודעת האם זה קשור להפרעת קשב או לדיכאון אחר שאינו קשור. הילד לא רוצה לפנות מאחר שהוא חושש שהדבר יפגע במהלך התקין של שירותו. עליי לציין שהילד משתמש במינוח "דיכאון" אבל הוא אוכל טוב, ישן טוב אולם הוא נוטה למצבי רוח ורוב הזמן מתהלך שפוף, נטול שמחה, שקט רואה הכל שלילי, לא שמח מכלום. למרות זאת כשמגיע הביתה בשבתות יוצא לבלות עם חברים תמיד. אני אובדת עצות, מה לעשות? קשה לי לראות אותו כך, אני לא יודעת עד כמה זה חמור והאם הוא צריך טיפול שהוא לא מקבל. מצד שני אני פוחדת ממצב שיפנה לטיפול ויהיה מתוסכל מאוד ממצב שתשבש לו הדרך הצבאית. האם יכל להיות מצב שהוא יקבל טיפול מבלי שזה ישפיע על דרכו הצבאית? האם ניתן לקבל אבחון/טיפול במסגרת אזרחית ללא ידיעת או התערבות הצבא? נא עזרתך תודה אמא

אמא מודאגת שלום מכתבך מפורט, ולמרות שלא מדובר באבחון מלא, סביר להניח שלא מדובר בדיכאון קליני אלא בתחושה מתמשכת של חוסר מצב רוח, חוסר חשק ובעיות הקשורות לערך העצמי. על פניו, נראה שטיפול פסיכולוגי עשוי לסייע. עקרונית, אסור לפנות לטיפול במסגרת שאינה צבאית, ואם הוא יסכים, טיפול דרך הקב"ן נראה לי עדיף. מעשית, יש כאלה שפונים ולא מיידעים את הצבא, ומטופלים באופן פרטי. בברכה ד"ר אילן טל