חייל דו קוטבי

שלום ד"ר, אתחיל ואספר שאבי היה חולה מאניה דיפרסיה שנים טרם קיבל אבחון פסיכיאטרי. היו לו אפיזודות מאניות חזקות שנמשכו דיי הרבה זמן. במהלכן הוא עזב את משפחתו, בזבז את כל כספו, שרף את כל גשריו בארץ ועבר לחו"ל. לפני כ3 שנים אבי נפטר מדום לב שנגרם מהזנחה בריאותית. זכור לי שכשהיה בארץ בפעם האחרונה טרם פטירתו, נראו סימני מצוקה בריאותיים אך הוא סירב להאמין שמשהו עלול לקרות לו ופסל זאת על הסף (הבנתי שזהו סימן נפוץ במאניה משמע אולי שהוא הפסיק ליטול את תרופותיו). מגיל 15 בערך, התחלתי לסבול מירידה ניכרת במצב הרוח, הסתגרות עד שלב של כניסה לדיכאון. בגיל 17, מהכרתי ומהכרתם של בני משפחתי (לא אובחנתי ע"י פסיכיאטר), עברתי מה שנראה כאפיזודה מאנית. חשוב לי לציין שהאפיזודה לא יתקרבה למימדים שהיו לאבי. מאז התגייסתי לצה"ל (לפני שנה), ונכנסתי לדיכאון נוראי. הורד לי פרופיל ל45 נפשי והתחלתי טיפול בכדורי SSRI. תחילה לקחתי את הכדורים, לא הרגשתי שינוי משמעותי אבל פחדתי מאוד שהכדורים יגררו אותי למאניה לכן הפסקתי ליטול אותם. לאחר כמה זמן נכנסתי לדיכאון קליני, הקב"ן והפסיכיאטר שמו לב לזה אך סירבתי לשתף איתם פעולה. לא סיפרתי להם שעברתי אפיזודה מאנית, אני חושש שהם יוציאו אותי מהצבא אם ידעו שאני לוקה במחלה. מצד שני אני לא רוצה אפילו להתחיל לחשוב מה אני אעשה עם נשק במידה ואני אכנס לאפיזודה מאנית, או מה אני מסוגל לעשות עכשיו במצב הדיכאוני עם הנשק. אני ממש אובד עצות. אשמח לשמוע תגובתך. תודה!

החיים שלך לא פיקניק לדעתי, שלמות חייך ובריאותך עדיפים על שירות בצה"ל

שלום מאחר ואביך סבל ממאניה דפרסיה ואתה מתאר אירועים דכאוניים ומאניים שעברת בהחלט ייתכן שהינך מפתח את המחלה.אכן שירות צבאי במצבי דכאון ומאניה עשוי להיות מאד מסוכן ודאגתך באשר לשימוש בנשק היא מאד במקום. על כן- כדאי מאד להיעזר בשרותי בריאות הנפש בצבא ולהיות גלוי באשר למצבך הנפשיבמידה והינך לוקה במחלה אתה אכן עשוי להיות משוחרר משירות צבאי אולם לדעתי מצב זה עדיף מהסיכון הגדול שבשירות צבאי בהיותך לא מטופל.