תחזיות, פרוגנוזות ושאר מיני ירקות

ד"ר שמגר אני חייבת לומר לך דבר מה. אני בדכאון שמתבטא בעיקר בקשת של מצבים רגשיים והן ירידה תפקודית. כחלק מנסיונותי להבין את אשר ארע לי נתקלתי בפורום הן כמשתתפת והן כקורא מהצד באופן שבו אתה "מעודד" אנשים. בעברי שהיה לי דכאון קצר בשל פטורים ואבטלה, מעולם לא חדלתי להאמין בעצמי באשר ליכולתי והמשכתי לנוע קדימה עד אשר מצאתי עבודה ותוך זמן מה...חזרו אלי כל הכישורים, היכולות, המיומנויות והמצב רוח. כיום אני תקועה בדכאון לראשונה בחיי הרבה שנים ועיקר הבעייתיות שאני מייחסת לתקיעות ולחוסר מוכנות לפעול ולנסות קשורה חד- משמעית ל- over מידע שאתה מציף את הסובל. בפעם הראשונה שמעתי ועוד מאוטוריטה של ידע וכח- שדכאון גורם לנזקים ולירידה תפקודית ככל שעובר הזמן והסיכויים קלושים להחזירם. יש כאן מספר בעיות: ראשית, כמו כל איש מקצוע בתחום הטיפולי- אתה כגורם ככזה אמור להשרות תקווה ואמונה אם זה צמצום העברת המידע- שלרוב גם הקורא יכול להבינו בצורה מוגזמת ולעשות אתו בהמשך שימוש לרעה, כמו הייאוש שמביא מידע זה גורם לויתור מראש - ואז בעצם- אתה "הצלחת" דרך נבואה המגשימה עצמה. שנית, אני לא רואה קשר בין דכאון לבין נזק תמידי ובלתי הפיך. מאחר והיכולות והמיומניות הן כמו שריר- ככל שמאמנים אותו ככה הוא נהיה חזק יותר. לכן, לא ברור לי מדוע אתה מרגיש צורך ליידע על כל צעד ושעל את המטופל באשר לנזקים, לבעיות כרוניות וכו'...אתה אמור לעזור ולא להיות בעמדה של לתת פרגנוזות ולשפוך את תורתך ברבים. אני כ"כ מבינה עכשיו אנשים שטוענים שלעיתים פסיכיאטרים עושים יותר גרוע- מזיקים יותר. אני אישית בשל היותי אז יותר פגיעה למחשבות שליליות וחרדתיות...חיפשתי למצוא את הגרוע מכל- ומצאתי אותו כאן אצלך בפורום...בשל כך נתקעתי הרבה מאוד זמן בלא לנסות בכלל להתחיל...כמו שתמיד ידעתי לעשות לפני שקראתי אותך... מח לא יכול להידפק בשל לחץ/ חרדה/ דכאון- זה לא אירוע מח!!!! אבל ככה אתה מציג את הדברים..ותמיד דואג שנדע באשר לתחזיות השליליות שהולכות ונהיות קשות יותר עם הזמן- דבר לכשעצמו מעורר חרדה ובעצם - בשביל מה להתאמץ, נכון???? לי נכנסו יותר מדי גו'קים לראש מאז שאני קראתי אותך ובפסיכיאטריה- אני מבקרת עצמי על כל צעד ושעל ומשווה בין מה שהיה לבין הירידה ביכולות- אני מכשליה עצמי מראש!!! לפני כן, לא בדקתי עצמי בכל רגע, פשוט זרמתי עם הידיעה שהירידה היא זמנית בלבד כשהמחשבות מסתכלות קדימה.... עכשו הם מסתכלות אחורה, מבכות ומתאבלות על נזקים לכל החיים. אולי במתודה ממך- תתן גם תחזיות טובות ולא תתן הרגשה שהכל נקבע מראש (על אף שהרשות נתונה), תחושת הבחירה מצטמצמת בשל הידיעה שיש ולו הסיכוי הכי קטן להדרדרות ולנזקים. אולי תוכל להאיר את עיניי ולומר לי איך דכאון ארוך אומנם- אינו משאיר תקווה להתגברות על כל המגבלות של ירידה בתפקוד??? יש לי הרגשה שאתה עוד צעיר וירוק איכשהו בתפקידך ואולי לא ראית מספיק בעיניים אנשים שיוצאים ממצבים אלו ולכן, אתה נצמד לכתוב. תודה לך

סיגל שלום, ראשית תודה על ששיתפת אותי באופן שבו את חשה למקרא הדברים, ולא נשארת צופה פאסיבית מהצד. בלי דיאלוג אי אפשר להתקדם. שנית, אני לא שומע מדבריך חוסר יכולת. אני כן שומע קושי גדול ומאבק, אבל יש גם נכונות להאבק וחוסר רצון לוותר, וזה חלק מאד משמעותי מהאפשרות להשתפר. כך שלפחות לגבייך נדמה לי שאני יכול אופטימי. ואחרון חביב- מעולם לא טענתי שמי שנמצא בדיכאון ממושך נוצרים אצלו נזקים בלתי הפיכים. קיימת דעה כזו אצל חלק מהפסיכיאטרים, ואני הצגתי אותה כאן כתשובה לשאלה ספציפית בנושא. לי אין דעה ברורה בנושא. אני לא מתכוון להסתיר את האמת כששואלים אותי באופן ממוקד, בדיוק כשם שאינני מסתיר את ההערות הלא נעימות שלך. יש במציאות שלנו הרבה דברים לא נעימים, ואני מאמין שצריך וניתן להתמודד איתם. בכנות. ביושר. ובפתיחות. ושוב, לגבייך נדמה לי שיש בהחלט מקום לתקווה. אני מקווה שאכן תוכלי לחזור לכוחותיך במהרה. רק בריאות!

מזמינה אותך להשתתף בקומונה "בריאות הנפש לכל" שאני מנהלת בתפוז http://www.tapuz.co.il/communa/ViewmsgCommuna.asp?Communaid=29720&msgid=25038285 סוג הביקורת שאת מעבירה כאן על הפסיכיאטריה הוא אחד מהדברים שאנחנו מעלים בקומונה הזאת. מעבר לזה זאת בעיקר קבוצת תמיכה לאנשים שמתמודדים עם בעיות נפש ובעיקר איך להתמודד עם הסטיגמה המזיקה. הפסיכיאטריה היום משתמשת בהמון סוגסטיות מזיקות. מפאת כבוד המקום אניח פה שמדובר ב"טעות השקפתית" ולא במדיניות מכוונת. הפסיכיאטריהע משכנעת אנשים שנפשם מגיבה באופן נורמלי לחלוטין לנסיבות חיצוניות קשות שהם חולים חשוכי מרפא. אם יש כאלה הם בודאי אחוז מזערי מאלה שמתייגים אותם כ"חולי נפש". הבעיה של OVER אבחון וOVER טיפול מגיעה לממדים של מגיפה כמעט. הגיע הזמן שהפסיכיאטריה תתחיל להתמקד יותר בשיקום אישי וחברתי ובטיפול מונע, ופחות בתיוג אנשים כחולי נפש על ימין ועל שמאל הנפש אינה אבר כמו שאר אברי הגוף. אי אפשר לאנוס אותה לציית לכללי התנהגות חברתיים רצויים מבלי לגרום לה נזק בלתי הפיך. אי אפשר לתייג אותה ולשים אותה בקופסאות. זה לא ממש נורמלי לתייג אד'ם על פי סגנון הלבוש שלו, ולהחליט שיש לו הפרעת אישיות בגלל שהוא טיפוס יוצא דופן. דברים אלה נעשים כל יום ויום. הטיפול התרופתי כבודו במקומו מונח ואין לזלזל בו במקרים שבאמת צריך. אבל הוא לא יכול להיות גורם מרכזי בטיפול נפשי. צריך להבין שרוב "מחלות הנפש" הן תגובות למצוקות חברתיות ושצריך לטפל בגורם הבעיה ולא רק בסימפטומים.