דכאון, חרדות וייאוש

שלום, נמאס לי כבר לכתוב את הסאגה המתמשכת של חיי הסבל הנפשיים שלי אבל זהו באמת אולי הנסיון האחרון להבין האם יש טעם לנסות תרופה נוספת או שונה. בת 42, ללא משפחה משלי, משפחה קרובה מצוצמת עד מאוד (הורים, אח וגיסה), אישיות מופנמת וסובלת מגיל העשרה מחרדות ומדכאון. למרות נטיות האישיות והחרדות עברתי מסלול חיים יחסית רגיל - צבא, לימודים באוניברסיטה ועבודה יציבה, כיון שכל חיי אני חיה בזיוף התחושות הקשות שלי ובהעמדת פנים אינסופית של נחמדות. לפעמים מרגישה ממש כמו "זונה" שמה שהיא משווקת זו נחמדות והתחשבות מעושה בזולת, כיון שזה מה שיגן עלי מפני הרוע הנורא של בני האדם. רוב הזמן איני סובלת את בני האדם ורואה את מניעיהם האמיתיים, ערה לרכילות המרושעת, לצביעות ולאגו המשתלט על כל חלקה טובה. למרות הסלידה הרבה מבני אדם, גם אני חיפשתי בן זוג קרוב, עימו אוכל לחלוק את עולמי הרגשי אבל גם בתחום הזה (שבו התחלתי מאוחר מאוד) לא צלחו נסיונותי. אני בחורה שמנה מאוד, חסרת מיומנויות חברתיות, תמימה ומתקשה להעמיד פנים, ולכן נתקלתי בגברים שלא מצאו חן בעיני או שלא התאימו לי ברמתם האינטלקטואלית. לפעמים מרגישה כמו "ילדה הסובלת מפיגור", שאמנם האינטליגנציה שלה מפותחת אבל מבחינת התנהגותה בחברה דומה למי שיצאה ממוסד למפגרים וזקוקה לדיור מוגן על מנת לשרוד בעולם המנוכר בחוץ. הכל וכולם מפחידים אותי, יש לי פחד גדול מבעלי סמכות ובכלל מכל "מבוגר" שבשטח. פיתחתי מנטליות של משרתת מושלמת, הערה לכל צרכיו של אדונה. לרוע מזלי, אני בזה לעצמי ולעולם על שכזה הוא מצבי. כל תחומי החיים מוכתבים על ידי החרדות האיומות מהן אני סובלת, כולל חרדה חברתית למרות שרכשתי לי ממש מיומנויות של שחקן תיאטרון בנסיון להסוותן. ולפן התרופתי - לפני שש שנים פניתי לפסיכיאטר והתחלתי עם פרוזק, אחריו אפקסור, ובשנתיים האחרונות סימבלטה - במינון של 90 מ"ג ליום! כל התרופות לא ממש עוזרות לדכאון שנע במחזוריות ובגלים, ההולכים ומתעצמים לקראת המחזור החודשי, יש ימים טובים יותר וטובים פחות וגם החרדות מקננות עמוק בפנים. ניסיתי טיפולים פסיכולוגיים שהיו מבחינתי בזבוז כסף ואיני מאמינה בכיוון זה באופן מוחלט. אני מאמינה שהדבר היחיד שיכול אולי לעזור במידת מה הוא תרופות. שאלתי - מעולם לא ניסיתי לשלב בין תרופת דכאון וחרדה לבין מייצב מצב רוח. האם שילוב זה יוכל לשפר את הרגשתי? ואיזה מייצב מומלץ, לאור משקלי הגבוה? בליתיום איני מוכנה לגעת בשל תופעות הלוואי. אני משלימה עם כל מה שלא איהנה ממנו בעולם בשל נטיותי, אישיותי ובריאותי, לא מקווה עוד למצוא חבר לחיים, להקים משפחה או סתם למצוא חמימות אנושית, ובטוחה שגם יבוא יום ואאבד את משרתי ולא אוכל להתפרנס במינימום של כבוד, אבל ממש קשה לי להעביר ככה את ארבעים (נקווה שפחות) השנים הבאות. אודה לך מאוד על עזרתך וסליחה על אורך המכתב...

שלום רב, נשמע שאת "סוחבת" תיק כבד מאד כבר הרבה זמן, ואף אחד לא עוזר לך ממש להרים אותו. יש לך המון קשיים בעיקר בתחום הבינאישי- איך אנשים תופסים אותך, איך את תופסת אותם, ואיך, לעזזאל, מחברים בין העולם בחוץ לבינך. יש פער עצום בין היכולות האינטלקטואליות שלך ליכולות הריגשיות, ודוקא בגלל זה את כל-כך מודעת למה שקורה, וכל כך סובלת. את יודעת, בצבא אומרים "אין שכל- אין דאגות". ונדמה שבגלל זה את מוצפת דאגות וכאב. אבל קצת פרקטיקה: אני חושב שבגלל שעיקר הקושי הוא בתחום הבינאישי- שם צריך "לשים את הכסף". אני הייתי מכוון אותך לטיפול קבוצתי, שיאפשר לך לעבוד יותר על התחום הזה. תרופות, לדעתי, לא יחוללו שום שינוי משמעותי בחייך. במקרה שלך התרופות יכולות להקל מעט פה-ושם, אבל לא להוציא אותך מהמקום בו את נמצאת, לא להעלים את הזיוף הזה שאת חייה בו, וגם לא לאפשר לך ליצור קשרים כמו שאת רוצה. עוד כיוון אפשרי- התנדבות. לא כתבת אם את עובדת, אבל גם אם כן וגם אם לא, יש משהו במקום בו את יכולה לתת מבלי לצפות לתמורה שהוא מאד מעצים, מאד מאפשר לנהל קשרים בינאישיים ממקום בו את לא מצפה לתמורה, ודוקא אז, פתאום מגלים איך הדברים משתנים. דוקא במקומות כאלו מגיע האושר מהמקומות הכי לא צפויים. תנסי. מקסימום תגרמי אושר לאחרים, וזה לא מעט.... ולבסוף בענין התרופות: כמו שציינתי ממש לא נראה שמשם תבוא הישועה. המייצב הכי פחות בעייתי, בודאי מבחינת המשקל, הוא למיקטל. אבל אני לא הייתי בכלל מתחיל עם זה. כך או כך, המון הצלחה!