התקפי חרדה ודכאון

שלום דוק, מה שלומך? אני רואה שיותר ויותר אני מתקשה לצאת מהמעגל הזה. חווה לעיתים תכופות חרדה מציפה, חושבת ופוחדת מאיבוד השליטה ומתחושה שאני משתגעת, ואז נכנסת לבאמת חרדה. כשברקע, עצבנות, תחושות פיסיות ופחד מהן: בחילות, כאבי ראש, זרמים בראש. אני שוקלת שוב להתחיל טיפול תרופתי אבל הדבר שמרתיע אותי זה שכאשר אני ללא תרופות, אני מרגישה כביכול יותר בשליטה וביכולת לעבוד על הנפש. אם תרופות אני אדישה וסתם מעבירה את החיים. אני חרדה שאולי אני סובלת מהפרעה פוסט טראומטית ואם כך לא אפטר ממנה לעולם (ע"פ תורת הפסיכיאטריה) וחרדה גם מזה. אני נמנעת לעשות דברים- כי פוחדת שלא אתפקד ואחוש בחרדה. ברקע ואולי בבסיס החרדות, היה פגיעה חזקה ומקיפה את כל כולי וחיי. הגורם הנוסף, שמכניס אותי חרדה- זה מה יקרה בחוסר אונים שכזה- אסור לי להיות חלשה בדעה של ההורים ועל כך אני מרגישה שאין מי שיבין אותי ואוכל לסמוך עליו שלא יבקר ויתקיף אותי (בדיוק כמו שארע בטיפול שממנו התפרקתי). אני שואלת אותך מהו הטיפול התרופתי הטוב ביותר לחרדות? ולסוג של דכאון (יותר איבוד האמונה בעצמי ובכל מה שחשבתי אודות עצמי). אני גם לא יודעת אם נכון לי טיפול דינמי עכשיו, למרות שיש בתוכי המון כאב שמחפש מקום חם ותומך, יחד עם זאת בגלל שעד כה נמנעתי מלראות שבעצם ההמנעות שלי נובעת מחרדות, אז אולי כדאי בעצם טיפול קוגניטיבי התנהגותי? ד"ר שמגר- עצם המחשבה שאיבדתי שליטה גורמת לי לחרדות מפני העתיד...אני ציפיתי להוציא ממני ולתפקד ברמה גבוהה ובהצלחה. אני אמורה להתחיל את לימודי לתואר שני- ואני עדיין לא בטוחה ויודעת אם לעשות כן, זה ידרוש ממני בהמשך לעבור עיר וגם שאני חוששת כי לאחר שארכוש את התואר והמקצוע, לא אוכל לתפקד ובזאת להחזיר להורי על ההשקעה הכספית ולהוכיח שהיה כדאי. אני לא מוכנה להשלים ולקבל שהתפרקתי ובייחוד שזה כרוני ע"פ כל מה שקראתי והתרשמתי מידי כותבים אחרים. אני נעה בין מחשבה להעיז וללכת על הלימודים, אוליבהמשך לעבור לעיר אחרת וללכת על מקצוע שמבחינה בטחון במציאת עבודה הוא לא קל. לבין המחשבה והרצון (אולי רגרסיה), להתאשפז אישפוז מלא, כדי לחזור להרגיש שמטפלים בי, להרגיש ילדה, ללא מחויבות וכו'... אני לא מסוגלת למצוא את שביל האמצע- בתוכי גבר התיאבון לקבל משהו (לא מוגדר) ועד שלא אקבל ממנו ביד גדושה אני לא אהיה מוכנה להמשיך הלאה ולתפקד. כאילו כל העת היה בי רצון חזק אולי סוג של הרס פנימי, להדרדר ולהביא עצמי למצב זה על מנת שאוכל לקבל את מה שאני צריכה, אבל הפרדוקס הוא, שאין מי במשפחה שמסוגל לתת לי את אשר אני צריכה- וזה רק מגביר את התחושות והחרדות והרצון העיקש שלי- לא לזוז עד שלא אקבל זאת (מה גם שמעולם לא הבעתי מחשבות אלו בפני משפחתי, כי אין עם מי לדבר). וכך אני נשארתי לבד, כאשר הידיד/ חבר היחידי שהיה לי בעולם ואתו נהנתי, נשאר הרחק מהשיג יד. מה עושים? מה אני עושה ל? אני פשוט לא מוכנה להמשיך את חיי ככה.

שלום רב, קצת קשה לי עם החלפת השמות הזו. משהו בתוכך לא סגור, מסתיר ומגלה. מאד קשה לבסס משהו ממשי באופן כזה, בודאי באינטרנט. אני מניח שזה משקף משהו שקורה לך גם בחיים האמיתיים. ברור לי שהרשת אינה המקום הנכון בשבילך. את חייבת מגע אמיתי יותר, וכבר ציינתי שבעיניי ההשתפכויות כאן הן בריחה מהקשיים הכל-כך גדולים בעולם האמיתי. אבל אין ברירה. תקפצי למים, ותתחילי להתמודד שם. את תצטרכי להחליט לגבי אופן הטיפול לבד. המון הצלחה!