בעיית ארוכת שנים בזוגיות

שלום, החלטתי לכתוב אחרי 14 שנות נישואין, 3 ילדים ובעיות בנישואים שלא נפתרות אלא מחמירות. מצד בעלי מספר טענות,לאורך הזמן, קבועות ועקביות. מבחינתו אני עקשנית, לא מספיק חכמה, לא מודה בטעויות, לא יודעת לקבל ביקורת, לא מעריכה ומחמיאה, לא נותנת לו מספיק כוחות לעבוד ולהרוויח עוד כסף, אין לועם מי לדבר... אפילו הוא טוען "האוייבים הכי גדולים שלי לא עשו לי כל כך הרבה נזק כמוך".ביקורת זו אני שומעת בצורות שונות לאורך כל השנים. בנוסף לכך נשמעת שנים הטענה שאני אשמה בכל דבר לא טוב או נזק שקורה בבית. נפילה של ילד ("את אמא לא טובה"), נזק כספי כלשהו - (הוא אומר לי "בגללך")וכו'. אני ניסיתי וכל הזמן מנסה לרצות אותו. ויתרתי על רצונותיי, על חלק מערכיי, אני לא משתפת ברגושתיי (למרות שהוא טוען שאני חייבת) כי תמיד אני יוצאת לא בסדר, רגשותיי מבחינתו לא נכונים ואני מתעסקת בשטויות כשהוא מתעסק בדברים חשובים הרבה יותר (כסף). כרגע,אחרי שנים של ביקרות, שלהראות ולראות את הצד הפחות טוב שלי, אגב גם אני התחלתי להאמין שאני אשמה בהכל ואני "אפס" , כיום גם אם ארצה אין לי כוחות ורצון ויכולת לעזור לו ולתמוך בו בעסק שלו - שלנו. ולכן כיום נראה שהוא צודק בכל טענותיו, כי אני באמת לא עוזרת, לא מחמיאה,לא משתפת ולא מדברת. אני מתוסכלת, ממורמרת, מרגישה בלבול וחוסר אונים וכמובן שאין לי האומץ לעזוב. יש לציין שהביקורת והטענות כלפיי לאורך השנים הפכו לכעס כלפיי, טינה, שינאה שהגיעו למקומות אסורים...פיזיים ,מילוליים ונפשיים במשך לפחות 10 שנות נישואין. פשוט אשמח שתתייחסו למה שכתבתי,תאירו את עיניי.בתוך תוכי אני מרגישה שהוא לא צודק בהתייחסותו אליי או באיך הוא ניסה לשנות אותי - אך אולי הוא כן צודק? אולי באמת אני לא בסדר, עיכבתי אותו בהתפתחותו ואם הייתי מתנהגת אחרת(פחות עקשנית,פחות פחדנית, יותר זורמת,יותר מתקשרת ותומכת) הוא היה גם שונה?לא מבקר לא משתמש באלימות? תודה

שלום לך אלמונית דבר ראשון אני מאוד מצטער על ההרגשה שאת חשה לאורך השנים כאשר את בזוגיות אז הייתי בשלב ראשון מבקש ממך שתכתבי לי אילו דברים חיוביים קיימים לך במערכת היחסים שלך עם בעלך. הייתי מבקש ממך שתעני לי למייל איתן מאמן אישי

שלום איתן, התגובה הראשונית - אין לי שום דבר חיובי במערכת היחסים. לבעלי יש תכונות חיובית אך לפי הבנתי לא לכך התכוונת. מבחינה כלכלית - אין לי ביטחון כלכלי איתו. אני עובדת מרוויחה יפה אך בגדול ביטחון כזה אין לי. הוא פתח עסק עצמאי בשנים האחרונות, לקח הלוואות, יש הרבה הוצאות... מבחינה רגשית - אני מרגישה רע, אני לא מקבלת הערכה או מחמאות להיפך,רוב ההתייחסות היא לחסרונות שלי. כל הזמן בעלי מדגיש כמה אני לא בסדר, כמה עם אישה אחרת הוא היה מצליח יותר,כמה אני אמא רעה וכו'. מבחינה מינית - אני כבר לא יוזמת סקס, אני לא מסוגלת להתקרב רגשית ומינית אליו. אם הוא רוצה אני לא מתנגדת. מקווה שהצלחתי לענות לך, תודה על תגובתך

שלום יובל ותודה על תשובתך, אנסה לענות על שאלותיך. אכן אני מודעת למצבי, אך זה לא גורם לי להשתחרר מתחושת האשמה או האמונה שאולי באמת אני לא כל כך טובה ותגובותיו האלימות של בעלי הן מוצדקות. אני מרגישה אשמה שנתתי לאלימות לקרות, שאולי היה בידיי האפשרות לעצור אותה וחשבתי שזה יעבור בעצמו, או שבעצם הגיע לי המכה "כי לא התנהגתי יפה" בעצם כמו ילדה קטנה. אני מרגישה אשמה שלא עמדתי על שלי ועל רצונותיי. אלו יכולים להיות ויתרים קטנים ולא חשובים כמו ביקור עם הילדים בבית הסבא והסבתא )שאגב אולי פעם בשנה אנחנו הולכים לבקר וזה אחרי מסע שכנועים את בעלי מדוע הדבר חשוב), יציאה מידי פעם לסרט/מסעדה, קורסים נוספים (מעבר לתארים) שעניינו אותי ובעלי בעצם לא "אישר לי ללמוד אותם", שמירת ערכים מסורתיים של היהדות וכו'. התחושות שלי הן לא טובות. בחוץ, בעבודה אני בן אדם מוערך מאוד, מצליחה מאוד ואף הסובבים רואים בי אדם שניתן להתייעץ איתו בנושאים שונים מזוגיות ועד טיפול בילדים, אך בבית לא רק שלא מעריכים אותי אלא . מילא רק מבקרים אותיומדגישים יום יום כמה אני לא הייתי בסדר. רע לי,אני מרגישה חסרת אונים, צריכה לאסוף כל יום כוחות כדי לתפקד. אני פשוט לא מבינה איך הוא יכול להאשים אותי בכל הרע שקורה בבית ובכך שהוא אלים כלפיי.ואז אני מתחילה לפתח מחשבות שאולי הוא צודק. מבחינתו, אני אישה שלא תומכת ולא עוזרת. הוא אדם שזקוק לתמיכה אחרת הוא טוען שאין לו כוחות לעבוד ואז מתחיל המעגל ש: הוא עובד פחות כי אני דיכאתי אותו, הוא עושה פחות כסף ומכאן שאני אשמה בכל הנזקים הכלכליים של המשפחה. כיום הטענה שלו נכונה, אני לא מסוגלת לתמוך בו,להעריך אותו או לאהוב אותו. אני מפחדת ממנו,מחכה לרגע שילך לעבוד וכשהוא בבית אני "בכוננות ספיגה". והוא לא מוכן להבין זאת. התחושות שלי הם תוצאה של כל השנים (14) שהוא משמיעה באוזניי כמה אני לא בסדר, שהוא נוקשה איתי ומשתמש באלימות פיזית קשה שהלכה והתגברה. רק לסיום האירוע האחרון שהביא אותי להתחיל לכתוב ולהתייעץ, חזרנו לפני חודש מאילת, במהלך הנסיעה הרגשתי עייפות אז ביקשתי ממנו שיחליף אותי בנהיגה, כשעמדתי להיכנס לרכב הוא התחיל לנסוע והשאיר אותי באמצע כביש הערבה,ללא כסף ופלאפון והוא נסע הביתה עם הילדים.(הם ישנו). לשכדיברנו על המקרה הוא התבדח ואמר שזו היתה ממש חוויה. תודה על עזרתך

אישה יקרה, קראתי את הדברים שכתבת לאורך כל המכתבים ופשוט כואב לי מבפנים. הדברים שכתבת מזעזעים אותי ומכעיסים אותי. אני לא מנסה לשפוט אף אחד ואני גם לא מתיימרת לדעת מה הפיתרון למצב אלא רק להביא ולהביע את זווית הראיה שלי. אני חושבת שהמשפט הנכון למצב הזה הוא "אם לא מסתדר אז לא בכוח". אני לא מבינה למה אישה משכילה ומוערכת שכמותך צריכה ליפול קורבן לאלימות מילולית ופיזית כה גסה עד כדי כך שתקומי בבוקר ותרגישי שאת "אפס" או שאת אשמה? במקום להפנות את המאמצים שלך כל בוקר על מנת לתפקד, אולי תפני אותם לכיוון של צמיחה אישית, שינוי המצב והתפתחות? למה להישאר במקום כל כך רע, כל כך מתעלל, אני בטוחה שכמו כולנו גם את קמת יום בבוקר והרגשת שהחיים עברו לך בצ'יק, לא? החיים כל כך קצרים יקירתי, מדוע לבזבז אותם?מדוע לסבול בהם? אני תמיד אומרת לעצמי שכל דמעה שאני מזילה היא דמעה אחת יותר מדי בחיים הקצרים האלה. בבקשה תתחזקי ובבקשה תעזבי את האדם הזה. אני מוכנה לעזור לך, להושיט לך יד- זרה גמורה. רק תבקשי.