ניאוטיגסון ופעילות ספורטיבית בו זמנית

עד כמה בטוח לשלב לקיחת ניאוטיגסון עם פעילות ספורטיבית נמרצת: ריצה, שחיה, רכיבת אופניים וכו' ? שמעתי שניאוטיגסון (או על כל פנים המרכיב הפעיל שבו) גורם לשקיעת סידן ברקמות רכות כגון שרירים או גידים וכדומה, במיוחד במצבים בו השריר בונה ומתקן את עצמו - שזה כמובן חלק בלתי נפרד מפעילות ספורט מאומצת... שלא לדבר על פציעות שגרתיות בספורט שאין אפשרות למנוע. הדבר האחרון שמי שעוסק בספורט צריך זה שרירים וגידים שמאבדים מחוזקם וגמישותם בגלל הווצרות של משקעי סידן... לאדם פעיל בספורט כמוני זה נשמע די מפחיד ובעייתי מאד. -אז עד כמה החשש מתופעת הלוואי הזאת מוצדק בהקשר לעיסוק בספורט? -האם זו רק שאלה של מינון נכון (כלומר במינון נמוך ולזמן מוגבל זה בסדר)? -או שמן הראוי לא לשלב פעילות פיזית מאומצת עם ניאוטיגסון בשום צורה? -שנית, אם כבר מתרחשת שקיעת סידן כזו - האם זה הפיך (כלומר שמפסיקים עם התרופה זה יעלם?) או שאם כבר התרחשה שקיעת סידן במקום מסויים אז זה לכל החיים? אודה מאד להתיייסות לנושא. שאלה נוספת אם אפשר כיצד מוערכת מנת הקרינה NB UVB שמטופל יכול לקבל. הייתי בשניים-שלושה טיפולים כאלה בעבר ואני מודאג מנזק קרינתי מצטבר. שוב תודה רבה מראש.

שלום אבי, השאלה שלך בהחלט מעניינת. מתברר שנאוטיגסון אכן עלול לגרום ליצירת יתר של עצם והסתיידויות אך מדובר בטיפולים במינונים גבוהים לתקופות ממושכות ולא במינונים רגילים או נמוכים ולרוב התופעה היא אסיפטומאטית, זאת אומרת נטולת תסימנים/כאבים וכיוב', פעילות גופנית דווקא מסייעת במניעת היווצרות עצם עודפת והסתיידויות. לגבי פוטותרפיה - אין נכון להיום מינון מצטבר מסויים שנחשב מסוכן שכן לפרטים שונים מינונים שונים יכולים להיות מסוכנים. יחד עם זאת ככלל טיפולי NB-UVB הם טיפולים עם פרופיל בטיחות טוב והסיכון לנזקי קרינה הוא נמוך יחסית לרמת החשיפה - משום מה במיוחד בחולי פסוריאזיס לעומת אוכלוסיית בקרה שאין לה פסוריאזיס.