אנורקסיה/בולימיה

בגיל 18 בערך פצחתי בדיאטה שהובילה לאנורסיה. בצבא טופלתי ע"י פסיכאטר פסיכולוגית ודיאטנית. בשלב מסויים האנורקסיה הוחלפה בבולימיה. כיום אני בת 22 ומקיאה כל מה שאני אוכלת כבר שנתיים. בנוסף אני אפילו יוזמת הקאות (אוכלת בכוונה כדי להקיא) וזה הגיע למצב שלא דרוש לי שום מאמץ להוציא את האוכל החוצה. פניתי שוב לטיפול דרך קופת החולים שהפנת אותי לפסיכולוגית, ממנה עברתי למישהי אחרת, השתתפתי בקבוצת תמיכה אך שום דבר לא עוזר. אני בוכה כל הזמן, אני לא מרגישה דבר מלבד עצב וכאב, אין לי מוטיבציה ואני פשוט רוצה למות ולגמור עם זה כבר. אין לי אמצעים כספיים להיפגש עם פסיכולוג פרטי המתמחה בהפרעות אכילה ואני פשוט אובדת עצות. אני לא רואה את עצמי ממשיכה לחיות כך וכל יום שעובר שבו לא קפצתי מהחלון הוא מבחנתי עניין של פחדנות. מה לעשות?

היי.. הייתי במצב דומה שלך, אנורקסיה מגיל 14-15 בערך. היום אני מתקרבת ל-22, ואוכלת..... מאוד הייתי רוצה לעזור לך, אני חושבת שמה שעזר לי זה הרצון כן לחזור לאכול רגיל... או לאכול בכלל... זה לא היה קל. אני זוכרת שכשהתחלתי לאכול שוב הרגשתי כאילו "נולדתי מחדש".. כל טעימה של אוכל היתה כמו פעם ראשונה.. ואחרי כל ארוחה בכיתי.. אם כי בניגוד אליך למשל אף פעם לא הייתי מסוגלת להקיא. מה שחשוב הוא הכוח רצון שלך. לי אמרו: מה עדיף לך להיות מידה 24 בג'ינס או להיות מידה אחת יותר אבל לאכול כל מה שאת רוצה.. בחרתי בחלופה השנייה.. והאמת, שגם לא בקלות החלפתי מידות בג'ינס.. אני חושבת שמה שלא נותן לך להתגבר על המחסום הפסיכולוגי הזה של לאכול הוא שאין לך באמת מספיק מוטיבציה לעצור את ההרס... הרזון ממכר, אני יודעת... אבל את באמת צריכה להיות חזקה, כי בואי נודה: החיים יפים!!! וכלום לא שווה את היסורים שאת גורמת לעצמך- רגשי אשמה וכאב פיזי גדול.. אני מציעה לך לפנות בכל זאת שוב לדיאטנית של קופ"ח, והפעם- להקשיב לה! אפילו אם יהיה לך קשה- ויהיה לך מאוד קשה, אני יודעת.. תחליטי שאת אוכלת ארוחה שלמה בלי להקיא, פעם אחת, אח"כ עוד ארוחה. תכניסי לגוף שלך דברים בריאים ותרגישי טוב מעצם הידיעה שאת עושה חסד לעצמך ולגופך.. הגוף שלךיתחזק, את תתחזקי.. יחזור לך ברק לעיניים. קחי צעד אחרי צעד... תכריחי את עצמך לאכול. פשוט תכריחי. ואל תתני לעצמך להישבר ולהקיא. כמו שהיה לך את כוח הרצון להתחיל בדיאטה ולהמשיך אותה... כך יכול להיות לך מספיק כוח רצון כדי להפסיק אותה. הכל עניין של שכנוע עצמי.. כמו משהו בסגנון: "אני לא רעבה אף פעם".. מוכר לך?.. רק שהפעם- זה הפוך! גם אם תבכי נהרות ותרגישי אשמה אחרי האוכל.. זה יעבור.. במיוחד כשתראי שהשד לא כ"כ נורא! אסור לפחד מאוכל, זו הנאה! זו הנאה שאין ברירה אלא לחוות אותה.. ולאכול! הפעם הראשונה שגיליתי שהשד לא כזה נורא, הייתה כשהדיאטנית נתנה לי לאכול הרבה (מאוד!) בשבועות הראשונים כשבאתי אליה {3 פיתות ליום. הראשונה בשבע בבוקר... חוץ מכל היתר.. ובאמת שאני לא אוהבת פיתות :)}. ולא רק שלא השמנתי, גם ירדתי במשקל.. תנסי, את תופתעי לטובה- כשהגוף שלך יהיה מרוצה, גם את תהי מרוצה, ולהיפך.. השורה התחתונה: לדיאטה הזו יש תוצאות הרסניות, גם אם את בוחרת בחיים... תפסיקי את זה כמה שיותר מהר. אני מבטיחה לך שתישארי רזה.. קחי את עצמך בידיים, תני לאחרים לעזור לך. לדיאטנית... את יודעת מה, אני אפילו נהנתי ללכת אליה כל פעם, לראות מה היא תוסיף, מה היא תשנה לי בתפריט..... השוק מלא דברים בריאים. אוכל יכול להיות בריא ולא משמין. תני לגוף שלך (ולנפש!!!) קצת בריאות!!!!!!!!!!!!!!! ואם קשה לך ואת רוצה לדבר או לשאול אני פה.... אני יותר מאשמח לשמוע את תגובתך..... ולעזור לך, גם לא דרך הפורום.... ועוד דבר קיטשי אחרון ונכון: תעני לעצמך על השאלה הבאה: יש משהו מושלם לחלוטין? אני מניחה שגם התשובה שלך היא "לא..". עכשיו תנסי לענות : "אז אם אין שלמות מוחלטת.. אחרי מה את כל הזמן...?!".. {כשאותי שאלו את זה.. התחלתי לבכות..} בהצלחה. ואל תתייאשי. אף פעם!!!! :)

לי! ממש ריגשת אותי! כל הכבוד לך! את נשמעת בחורה חזקה ובוגרת! שיהיה לך רק טוב! שרה, אני מאחלת לך המון בהצלחה ושתצליחי להתגבר. מצטערת שאין לי עצות בשבילך, חוץ מלפנות לעזרה מקצועית. אני מקווה שתצליחי לעזור לעצמך! נטע.