מתח לחץ וחרדה

שלום. מהי הזכות המוסרית של רופאים פסיכיאטרים לטפל כאשר הם מעוררים מצוקה אצל אנשים שבאים עם מצוקה, במקום להרגיע אותה, ומעוררים מצוקה יותר גדולה? אני חושבת שאחת הרעות החולות בפסיכיאטריה הוא המבנה שלה שהוא הרבה יותר מונולוג מאשר דיאלוג עם המטופל , או החולה, . ישנם אנשים חולים, אבל בגלל הגישה האיליטיסטית נכנסים למטריה גם אנשים בריאים, או אנשים שעם גישה בריאה היו נשארים בריאם ומקבלים חיזוקים. נלחמים בהפרעות או ש רוצים לשפר את הרגשתם של אנשים ? אולי נלחמים באנשים? האם זה הוגן במצב שכזה ליטול מאנשים את זכויותיהם ולכפות עליהם טיפולים כפויים?האם המחוקק מודע למה שקורה כשהוא מגבה פסיכיאטריה כענף רפואי? א. למה מבלבלים תרופות נגד פרכוסים ותרופות נגד דיכאון ביחד עם תרופות פסיכיאטריות, ולמה לא מוסרים את כל המידע עליהן למי שלוקח אותן? ב. למה מערכת מסודרת לכאורה מאפשרת למבוטח בקופת חולים לשאת בעול כשיש לו קרוב משפחה חולה נפש קשה והוא יתום מהורים ולבד בבית, כלומר למה כשאין תמיכה קבועה בבית גם אין תמיכה ממקור חיצוני? ולמה בית חולים פסיכייאטרי לא בודק לעומק את המצב שמביא מישהו לאשפוז, ובכל זאת מטפל בתרופות שהשפעתן יכולה להיות מסוכנת ואובדנית? ג. למה בית חולים פסיכיאטרי נשאר בתדמית שמעוררת בושה באנשים שמאושפזים שם, וגורמת להם לא לחלוק את המצוקה שלהם בפירוט עם חברים שיכולים לעזור אולי? ד. למה אין ביקורת אפקטיבית על שיטות טיפול וותיקות שטומנות בחובן סכנה? ה. למה אין ביקורת יעילה שתעצור מצב שבגלל חסכנות על גב המאושפזים, ובגלל חוסר התפתחות של הרפואה הפסיכיאטרית לפחות בבית חולים אחד, מי שמשלם בבריאותו ובחייו הוא המאושפז ? ו. למה במצב של כפיה מצופה ממטופל להתלונן על מה שהוא רואה שלא בסדר כאשר הוא כבר מפסיק להאמין והוא מלא פחדים להפוך למשהו כמו אנשים במשפחה שלו שיש להם בעיות נפשיות?

ל-לש שלום, מהמערכת הפסיכיאטרית מצופה להקל במצבי משבר קשים ומורכבים, גם כאשר המתמודד עצמו אינו יודע את עצמו ואינו מבין מה עוזר ומועיל ומה מזיק ומדרדר אותו. מצופה ממנה לסייע בשלבים של חזרה לשגרה, להחזיק ולתמוך במתמודד בשיקום בביה"ח ובקהילה. מצופה להבין ללב המתמודדים במצבים מבולבלים ומבלבלים ולדייק במתן העזרה לסוגיה וגם לדאוג לאשפוזים כשצריך, להמנע מאשפוז כשלא צריך. לאשפז בכפיה את מי שמסכן ומסוכן ולא לאשפז כי הדבר פוגע בחרות האדם.המטפלים מקבלים תפקידים שונים וסותרים: הורים, אחים, מורים, שוטרים ו....בעיקר קוסמים לא כן? המערכת הפסיכיאטרית אינה חפה מטעויות אולם חשוב לזכור שביכולת המטפלים לעשות רק את מה שהם יכולים מתוך ידיעה אחראית שהם עוסקים באנשים.

את מאוד נחמדה אז אל תיפגעי כי יש דברים שאני לא מסכימה איתך ואני חושבת שהם בסיסיים.קביעה מתי המתמודד אינו יודע את עצמו, ומתמודד זה לא בהכרח חולה אלא מישהו שאושםפז היא קצת יומרנית כי הבעיה היא מתי שמשהו מתמודד עם משהו שגדול עליו עד כדי כך שהוא לא מסוגל להסביר זאת לאחרים , או לאחרים שלא מכירים אותו מקרוב. מתמודד שמבין שהוא נולד למשפחה עם בעיות מאוד קשות ושלחלק מהם זה עבר גנטית יכול להבין טוב מאוד מה מזיק לו ומדרדר אותו, וזה יכול להיות הפחד מהמערכת הפסיכיאטרית שהוא מכיר מקרוב, ואף בית חולים פסיכיאטרי לא יעלה על זה כי אף בית חולים פסיכיאטרי לא יבדוק את זה.זה שביכולת המטפלים לעשות רק את מה שהם יכולים מתוך ידיעה אחראית שהם עוסקים באנשים, זה כשל לוגי, כי זה לא אחראי לטפל באנשים גם בכפיה וגם בתמיכה של החוק וגם איפהשהו ממקום שהוא מעל לאוכפי החוק בערך כמו אלוהים, כאשר הם לא יכולים לעשות הכל ולא יכולים לדעת הכל, ויכולים גם לפגוע, אבל מתנחמים בסטטיסטיקה שהם פוגעים רק במיעוט יחסי. אני מתכוונת בעיקר לא למחלות פסיכיאטריות קשות אלא להפרעות, אבל אני לא בקיאה בסיווגים. מה זה מהמערכת הפסיכיאטרית מצופה? אם זה מישהו או משהו ספיציפי שמצפה ממנה אזה הבעיה שם, ואם המערכת הפסיכיאטרית מצפה מעצמה ככה אז הרי ברור שהיא לא ממש עומדת בסציפיות של עצמה, והשאלה היא מי מגבה אותה.