ושוב אותו הדיכאון....

חשבתי שכבר עברתי את הגרוע מכל, חשבתי שכשיגיע הקיץ ויהיה יותר אור בכלל אשכח ממנו, אך שוב הוא חוזר קשה מתמיד, הדיכאון... אני שבע קרבות, כבר מכיר את האויב יותר מדי טוב, כבר התמודדתי איתו פעם ועוד פעם ועוד פעם. ובכל זאת, על אף שחשבתי שאני מחוסן, הרי הוא שוב ניצב מולי תקיף מתמיד, הדיכאון. אצל הרופא סירבתי לקחת ליתיום, אבל נגד הדיכאון אני מוכן לקחת כל דבר, רק שיחלוף, רק שיעבור כבר, אז חזרתי לקחת ליתיום, יש לי כמה קופסאות שמורות במגירה שנשארו כשהפסקתי. אולי אני צריך גם תרופה נגד דיכאון, אבל איכשהוא תרופות כאלה בעבר תמיד גרמו לי לתופעות לוואי מעצבנות. חשבתי להתאשפז, אבל אין מה לעשות שם, ואיך בכלל אפשר לחשוב לחזור לשם, באותה מידה אני יכול להשאר בבית. קיבלתי את התוצאות של ועדת הביטוח לאומי. המכתב של הפסיכיאטר שלי היה יותר מדי אפקטיבי וקיבלתי 100% אי תפקוד לצמיתות. ועכשיו אני באמת מרגיש 100% אי תפקוד, אבל אני יודע שזה יחלוף. יודע. אבל זה לא עוזר. סיגריה ועוד סיגריה ועוד סיגריה. שיטוטים חסרי מטרה, הכל מסביב תפל וחדגוני ואין שום מוצא. הכלא הוא אני, הכלא הוא הדירה שלי, הכלא הוא הפארק, הכלא הוא הכל ואי אפשר להיחלץ. וחוץ מזה, אני צריך גם להשתקם, למצוא עבודה, לעשות משהו. ויש לי חברים, ומשפחה והכל נשאר אותו דבר כמקודם. לא איבדתי כלום. ובכל זאת, הדיכאון ימח שמו. חבר אמר לי אתמול שאני לא חולה נפש ושאני אפסיק להציג את עצמי ככזה, והוא דווקא חושב שאני אחד האנשים היותר מאוזנים שהוא מכיר. אני יודע את זה, לכולם יש בעיות, אבל זה לא מבטל את הבעיות שלי. צריך למצוא עבודה... לתפקד... לקום בבוקר ב-6:00 ולנסות איכשהוא לחזור לישון וכמובן לא להצליח. לקום לכלום. אוי, הדיכאון, כמה אני מכיר אותך, כמה פעמים כבר באת והלכת, ובכל זאת אתה מצליח להביס אותי שוב, למחוק אותי, לקחת אותי אליך בלי לתת לי שום אפשרות לצאת, לתוך האי נחת הלא נגמרת, המעגלית, שאי אפשר להיחלץ ממנה.

כ"כ מבינה את הואקום הזה את הקיום נטול הזמן. אבל משהו בהסחת הדעת הזו של החיים החיצוניים החומריים יכול לעזור אם לא לרפא לגמרי. מקווה בשבילך לטוב- כן גם אני בתוך סוג של גיהינום.

אני פועל עכשיו להשיג עבודה למרות שמצבי לא כל-כך מזהיר מהבחינה הזו, אבל יש לי הרגשה שמסגרת כזו יכולה לחלץ אותי, רק למצוא משהו זה לא הכי פשוט...

בוקר טוב, זה ממש לא מתאים לתוכן הודעתך אבל בכל זאת אני שמחה "לפגוש" אותך שוב. כמובן שהייתי שמחה יותר לו זה היה בנסיבות יותר נעימות. וגם הייתי שמחה יותר לו היתה לי איזו שהיא אמירה חכמה או מעודדת. נראה שאתה מכיר היטב ויודע גם את המצב וגם את כל הדרכים להתמודד כך שזה לא משאיר לי אמירות חכמות ... כל שאני יכולה לומר הוא שקראתי את הודעתך, אני משתתפת במלחמתך להביס את הדיכאון כמיטב יכולה של המדיה הוירטואלית הזאת. בתקווה לשמוע ממך בשורות טובות יותר בקרוב מאוד, הכי בקרוב שאפשר ענת

לא יודע כמה בקרוב זה יהיה אפשר, מקווה להיחלץ מזה במהרה. אני ממש עשיתי טעות שהזנחתי את השיקום שלי והייתי ממש שאנן. שכחתי לאן אני יכול להגיע...

לפחות אנחנו "בעלי המחלה" לא עיוורים... כולם חיים חיים חסרי כל מטרה הם פשוט לא רואים את זה. הם קמים בבוקר שותים קפה הולכים לעבודה חוזרים ועושים כביסה, אבל בתחל"ס מה הם עושים? הם מדוכאים בידיוק כמונו, תעשה לעצמך טובה, אם כבר קיבלת על עצמך את העול של קיצבת נכות וכן הלאה, לפחות אל תיפול ותיהיה צל. צא החוצה אל תישאר בבית ותחשוב על כמה מגעיל העולם הזה כי הוא באמת מגעיל. אישפוז לא יעזור, כדורים אני בספק שיעזרו, כל מה שנשאר לך ולי ולכל שאר האנשים על הכדור הזה הוא פשוט להעביר עוד יום ועוד יום ולהנות לפחות ממה שנשאר לנו להנות ממנו. לפחות אל תתן לאנשים לשכנע אותך ללכת להוסטל או למסגרות אטומות אחרות שלא שמות עליך זין. תשאיר לעצמך את מה שנשאר לך את החברים שלך את המשפחה ואם יש אז גם את האהבה, כי אותי המסגרות האלה פשוט שברו ואין לי כוח לקום כבר, לי כבר לא נשאר כלום.

למעשה בדיוק בגלל תפיסה דומה לשלך הפסקתי תרופות פעמיים. בפעם הראשונה זה החזיק מעמד חצי שנה, בפעם השנייה הגעתי לשנה וחצי. בשתי הפעמים זה הסתיים רע מאוד, בהתקף מאני/פסיכוטי קשה ביותר ואישפוז טראומטי. כאשר בכל פעם כזו לוקח לי הרבה מאוד זמן להתאושש ולחזור לחיים. לא הולכת להיות פעם שלישית. אני אקח תרופות כל החיים אם צריך... יש לי מזל, שלא הזדקקתי אף פעם להוסטל או דיור מוגן ואני מסתדר בכוחות עצמי במובנים האלה, אבל התפיסה שלך מוכרת לי מאוד, למעשה את צודקת- הלא מאובחנים יכולים להיות הרבה יותר גרועים מהמאובחנים במובנים רבים וחלק גדול מהם אכן חיים ללא מטרה ומצליחים להמשיך את החיים ולא ליפול כמונו רק בגלל הרבה מאוד הסחות דעת ובעצם עיוורון למצבם, אבל כל זה לא מבטל את הרגישות הגדולה שלנו ואת המצבים שאנחנו מגיעים אליהם. בכל זאת, יש אנשים שפשוט סובלים הרבה יותר מאחרים מהקיום. ככה זה... אילו היינו חיים בעולם טוב יותר, יכול להיות שהיו מוצאים לנו פתרונות יותר סבירים, אבל אנחנו חיים בעולם הזה על מגבלותיו הרבות ועל חוסר הרגישות שלו כלפי מי שלא מסוגל להרגיש כמו כולם ועובר תקופות קשות... אני מקווה שאני לא אזדקק לדיור מוגן, למרות שאינני פוסל את האפשרות הזו לחלוטין, בינתיים אני מצליח להסתדר גם בלי זה. אני מקווה בשבילך שתגשימי את שאיפותייך ותצליחי לצאת מההוסטל...

מיכאל, אתה לא חולה נפש אתה מתאר בצורה כל כך ברורה את הסבל [ואני כואב בכאבך] ומצד שני את הרצון להשתנות ולתפקד. אז יש תקווה! מהנסיון שלי.

מצטערת שכל כך קשה . מכירה את זה לצערי ומבינה . יודעת עד כמה הדכאון משתק ומצמית . מקווה ומאחלת שיעבור מהר .