חזרה לתקופה של בטלה והרהורים....

די משעשע אותי שהפורום הזה הוא היחיד שנשארתי לכתוב בו. אולי יש בזה משהו, שמעיד על דבר די עמוק, שמכל הדברים שב"מחלת נפש" בחרתי להשאר לעסוק בשיקום ובהחלמה בלבד. (בעבר הייתי פעיל מאוד בהרבה מאוד פורומים באינטנרנט שעסקו בנושא ובשנה האחרונה הפסקתי לעסוק בזה גם באינטרנט וגם בכלל. חוץ מהפורום הזה....) הדברים משתנים. בהתחלה זו הייתה מעין קבלה מסויימת של המחלה או הפגיעה הנפשית. נכונות לטיפול ולכדורים. אחרי זה התנגדות גדולה, כעס גדול כלפי הפסיכיאטרים והפסיכיאטריה. (גם אם המשכתי לקחת כדורים במינון נמוך או להגיע לטיפול בתדירות נמוכה) ועכשיו- לא יודע- אני מתחיל לשכוח שהדברים קרו וגם לסלוח אולי... לשכוח ולסלוח- זו תרופה טובה. קבלה והסכמה דחייה וכעס שיכחה וסליחה יש כאן איזה תהליך דיאלקטי... :-) השיכחה היא נייטרלית. איננה מקבלת ואיננה דוחה אלא מתעלמת. זה כבר לא ממש קיים בחיים שלי- זה לא עיקר העיסוק שלי, אבל נותר בה משהו גם מהקבלה וגם מהדחייה. במידה רבה כשסיימתי לא מזמן את היחסים שלי עם מקום העבודה האחרון לאחד תקופה של כמעט חמש שנים של עבודה סדירה בשוק החופשי, עם הפסקה באמצע - היה זה אות להשלמה מוחלטת עם השפיות שלי, עם הייחודיות שלי. שוב אין אני חייב להוכיח לאף אחד שאני מסוגל לעבוד ולהיות עצמאי. כבר הוכחתי. עכשיו אולי גם מותר לי לנוח....להרהר...להתבטל....להודות שאני גם קצת חלש לפעמים ואולי אפילו יכול להיעזר באחרים. ואולי גם להתחיל לחפש עבודה, שתשתלב באיזה נתיב משמעותי יותר עבורי כאדם. ולא סתם כדי להוכיח שאני נורמלי לחלוטין ובכלל לא "חולה נפש". אולי אפילו אני גם יכול להיות קצת "חולה נפש" מעכשיו בעצם...

היי מיכאל, ראשית אני שמחה שנבחרנו. מבחינתי אני חשה שזו זכות (וממש לא בציניות ...) לפגוש אותך כאן בפורום שלנו. אני שמחה לראות את ההתייחסויות שלך לדברים של אחרים שבדרך כלל הם דברי טעם. לגבי תההליך. אתה מתאר דרך מעניינת של התמודדות שעברת, גם במובן הקונקרטי של התפקוד היומיומי וגם במובן הרגשי. אני זוכרת שלפני זמן מה (לא ממש זוכרת מתי) היה בפורום דיון לגבי הכינוי הפוליטיקלי קורקט שראוי להשתמש בו. "חולה נפש" בדרך שאתה משתמש בכינוי לא נכלל ביניהם. אני לא חושבת שמישהו בכלל צריך להוכיח שהוא "נורמלי" (והמרכאות לא בכדי) בדיוק באותה מידה שמישהו לא צריך להוכיח שהוא "חולה נפש". אני חושבת שכל אחד מוצא לעצמו את הדרך המתאימה לו ביותר. במובן הזה לנוח ... להרהר ... להתבטל הן פעילויות ממש ראויות ודרושות לכל אחד ואחד מאיתנו. באותה מידה לכל אחד (ולא משנה איך תכנה אותו) מותר לעיתים להיות חלש, לא יודע, לא מצליח וכו'. אם בכלל יש חובת הוכחה היא קיימת רק כלפי עצמנו. נכון הוא שלעיתים קיימת מאיתנו דרישה ע"י משפחה, חברים וכד' להוכיח את עצמנו בכל מיני מישורים. אבל בשורה התחתונה אנחנו חייבים את ההוכחה רק לעצמנו. רק כדי שאנחנו בהסתכלנו במראה נרגיש נוח עם מה שאנחנו רואים משתקף ממנה. כמו שאתה מתאר זאת כעת, אתה נמצא שם. אני מודה שאני קצת מקנאה :-) אני אשמח לשוב ולשמוע ממך כאן בפורום שלנו ואני בטוחה שאני לא מייצגת רק את עצמי במובן הזה. ענת

מיכאל, הדיון שהתייחסתי אליו מופיע ב-2.2.09. היות ולא ניתן להיסויף קישורים לחיצים אני לא יכולה להוסיף קישור. ענת